mybody

שמי ב', אני בת חמש עשרה. אני חושבת שהסיפורים שקרו לי הם כלום לעומת הסיפורים האחרים - כמו רוב הבנות קרו לי מקרים של צעקות ברחוב וכאלו - אבל רציתי לספר על שלושה מקרים מסויימים:

ההטרדה מינית הראשונה שלי, אני זוכרת את זה כל כך טוב - הייתי בכתה א'. היינו כל הכתה בספריה, היה לנו שם שיעור. היה בכיתה שלי ילד, שכבר מגיל קטן היה מופרע, מקלל, מרביץ וכאלו. אני זוכרת את זה כאילו שזה היה סרט, כמו בהילוך איטי. אני הלכתי מולו והוא ממולי, הרגשתי משהו בבטן שלא טוב, ואז הוא התקרב. היו הרבה ילדים מסביב אבל אף אחד לא שם לב. פתאום הוא התחכך בי והיד שלו תפסה לי את איבר המין. הייתי בשוק, כאילו קפאתי, כאילו הכל נעצר באותו זמן. הוא תפס ממש חזק. ואני? ילדה קטנה, תמימה, ידעתי שזה לא בסדר אבל אף פעם לא אמרתי כלום ולא לקחתי את זה כל כך קשה. תמיד ריחמתי עליו ולא רציתי שהוא יסתבך יותר בגלל השטויות שלו.

זה היה בכתה ז'. הברזתי מאיזה שיעור עם חברה טובה מכתה אחרת וישבנו בקומה שלנו. פתאום בא ילד מכתה ח' והתיישב איתנו. זה היה בסדר מבחינתנו. ישבנו ככה איזה 5 דקות, ואז רציתי להיכנס לאיזושהי כתה ריקה בשביל לשבת בה. פתאום הוא בא, מאחורי, תפס לי את השדיים וברח. הייתי המומה! לא הבנתי מה קורה, זה גם לא ילד שאני מכירה. פשוט הייתי קפואה לא ידעתי מה לעשות. אז פשוט רצתי לכתה, ישבתי שם לבד, כשהחברה שלי מחפשת אותי. הייתי בשוק, באיזה זכות הוא נוגע בי? אני בכלל לא מכירה אותו! חברה שלי נכנסה ושאלה מה קרה. אני לא זוכרת איפה היא הייתה באותו זמן. לא אמרתי לה, רציתי ללכת לשתות בברזיה שליד הכתה. הוא היה שם. הוא הסתכל עליי בחיוך המגעיל שלו. באתי ונתתי לו כאפה ממש חזקה. הוא לא אמר כלום, הוא פשוט הלך. לא יכולתי להתלונן עליו, לא יודעת למה. גם לא ממש ייחסתי לזה חשיבות.

חסויה הוטרדה על ידיד שממש לא התייחס ל"לא" שלה וגם לא להתנגדויותיה.

אני כל כך מפחדת עכשיו כשאני כותבת את זה, אני לא יודעת למה אני עושה את זה דווקא עכשיו, ביקרתי בבלוג הזה כבר הרבה פעמים, ותמיד רציתי לשלוח ובסוף התחרטתי, פחדתי אפילו לכתוב את הסיפור...

הסיפור שלי קרה לפני שנתיים וחצי. הייתי בכיתה י' וזה היה חופש גדול, הסתובבתי עם חבורה של אנשים שהכרתי רק באותו חופש, חוץ מאחד מהם, שאותו הכרתי שנתיים לפני כן. הוא היה גדול מאיתנו בשנתיים והצטייר כאדם מאוד מתחשב ואחראי... יום אחד, במהלך אותו חופש, הלכנו אליו הביתה, ראינו סרטים אכלנו דיברנו. בשלב מסויים רוב האנשים הלכו - נשארנו רק אני ועוד שתי חברות. נכנסנו לאיזה חדר ענק שהיו בו מלא מזרנים. כל אחת מאיתנו נשכבה על מזרן ואני לקחתי גם שמיכה. ראינו קצת טלוויזיה ושתיהן נרדמו, גם אני הייתי מנומנמת.

פתאום אני קולטת שהוא נשכב לידי, נכנס איתי לשמיכה ומתחיל לגעת בי... בהתחלה אמרתי לו "לא", שהתלווה לגיחוך מהמבוכה, והוא אמר לי "למה לא?"... לא אכחיש שחשבתי שהוא נראה טוב ואני לא יודעת מה עבר לי בראש אבל באותו הרגע הוא פשוט הגעיל אותי... כמובן שהוא לא הפסיק ואז הייתי כבר צריכה לתפוס לו את היד, אבל אז הוא פשוט השתמש ביד השניה ונגע במקומות אחרים... בערך 20 דקות: הוא ליטף אותי בכל מיני מקומות, תפסתי לו את הידיים לכמה שניות, עזבתי והוא ניסה שוב - לפעמים בשינוי מקום... לא ידעתי מה לעשות או להגיד ופחדתי לעשות מזה עניין גדול מידי. בשלב מסויים נמאס לי ממש והחלטתי להיות תקיפה, אז אזרתי את כל הכוחות הנפשיים שהיו לי ואמרתי די בשקט אבל בטון תקיף "די, תפסיק, זה ממש מציק לי!". הוא עשה את עצמו נעלב ונפגע, הלך ונשכב על מזרן אחר. המשכתי לראות טלוויזיה, כשמזווית העין ראיתי אותו מסתכל עליי ועושה לי מבט מתחנן או משהו כזה - אז עשיתי את עצמי ישנה. לא עברו 20 שניות והוא שוב היה איתי בשמיכה, שוב נוגע בי... ניסיתי להכאיב לו, לתפוס אותו, לזוז ממנו - אבל הוא כנראה לא ממש הבין מה הוא עושה.

בשלבים האלה כבר נמאס לי, נגעלתי ממנו וגם מעצמי. קמתי, הלכתי להעיר את חברה שלי ואמרתי לה בשקט כדי שלא ישמע "קומי מהר חייבים ללכת עכשיו הביתה". היא הייתה מתוך שינה ולא טרחה ללחוש לכן הוא שמע את התשובה שלה, היא אמרה "עוד מעט, אני עייפה". לחשבתי לה "לא עוד מעט, עכשיו" - כשעכשיו אני יודעת שהוא מאזין לנו ויודע מה אני אומרת, ובפחד. היא אמרה לי שהאוטובוסים מתחילים עוד 40 דקות (זה היה ברבע ל-6  בבוקר) אז שאני אחכה קצת. הלכתי והתיישבתי על המזרן הכי רחוק ממנו - מתכווצת בתוך עצמי...

הוא בא והתיישב לידי. תפסתי את עצמי חזק וניסיתי להפוך לדבר הכי מכווץ שיכולתי. כשהבנתי שהוא לא מפסיק ואני לא הצלחתי לשכנע אותה שנלך, החלטתי לשכנע אותו ללכת... אז ביקשתי מים. הוא עשה לי מסע שכנועים כדי שאבוא איתו והוא יכין לנו קפה ונשב ונשתה ביחד. זה הדבר האחרון שהייתי צריכה, להיות איתו לגמרי לבד...

"אני לא רוצה קפה אני רוצה מים, אני ממש צמאה, בבקשה תביא לי!"

יש - הוא הלך...

מהר מאוד נעלתי את הדלת, אני לא יודעת מה חשבתי שזה יתן לי - הרי אנחנו בבית שלו ואנחנו גם צריכות לצאת משם איכשהו... ישבתי שם וניסיתי להרגע, הסתכלתי בשעון כל כמה שניות, ניסיתי למצוא תעסוקה או דרך לברוח, להעיר את חברות שלי...

פתאום הוא חוזר, הוא דופק בדלת והוא נשמע עצבני. חברה שלי, בדיוק כשניסיתי להעיר אותה, צוחקת - "למה נעלת אותו? נו תני לו להכנס".

"אני לא רוצה שהוא יכנס, אני אסביר לך אחר כך...".

היא מסתכלת עליי במבט תמוה וחוזרת לישון.

בינתיים הוא דופק בדלת ואומר לי לפתוח...

בסוף פתחתי...

רגשות אשמה:

"אההה אני הולך להביא לך מים וככה את נועלת אותי. בסדר, לא צריך..."

רציתי את המים, רציתי תעסוקה, שיהיה לי משהו לעשות כדי לא להיות לידו, גם פחדתי באותו רגע מהכל.

"אני מצטערת פשוט עשיתי משהו שניה..."

בסוף הגענו להסכמה, הוא כבר הביא לי את המים אבל אז...

"לא מגיע לי משהו על זה?"

"כן, תודה".

"זהו?"

הוא ממש ממש נמרח עליי, נגע בי וניסה לנשק אותי. עכשיו יד אחת שלי עם כוס מלאה מים, אז יותר נוח לתפוס לי את שתי הידיים וללטף אותי בכוח, בכל מקום אפשרי...

ניסיתי לשחרר את הידיים אבל הוא היה חזק מדי, הרבה יותר מדי.

נכנעתי.

אז נלחצתי, בכיתי והחלטתי שאני לא נכנעת!

צעקתי שמספיק, שאני מאחרת הביתה ואנחנו חייבים ללכת. שתי החברות שלי התעוררו - כאן הוא כבר התרחק ממני, הן התארגנו והלכנו.

בכניסה לבית הוא נתן לכל אחת מהן נשיקה (בלחי) וחיבוק. אני ניסיתי להתחמק ואמרתי "ביי" וברחתי, אבל הוא תפס לי את היד ואמר "ככה נפרדים?". אז חזרתי שני צעדים, הוא חיבק אותי ומישש לי את התחת ונתן לי נשיקה. את המישוש הן לא ראו (פשוט כי הן עמדו בצד השני) והשאר היה כדי שהכל יראה נורמלי. עשיתי לו את המבט הכי רע שהצלחתי להוציא, והוא חייך – "שיהיה לכן יום טוב..."

מאז היו לי תקופות איומות - תקופות שפשוט בכיתי כל היום ולא יכולתי להפסיק, תקופות שלא יכולתי לדבר עם אף אחד, שהייתי מתנתקת ומתכנסת בתוך עצמי... השמנתי מאז באופן דרסטי והייתי מתלבשת בבגדים מכוערים ולא מחמיאים כי החלטתי שככה אף אחד לא יתקרב אליי. המון פעמים שאלו אותי אם מישהו הטריד אותי אבל אמרתי לעצמי בראש "זו לא הטרדה, הוא ניסה להתחיל איתי - זה הכל". וכשלא האמנתי לעצמי והתחלתי לבכות, פשוט הייתי מתחמקת מהשאלה בצורה אלגנטית. לפני שבועיים אמא שלי החליטה שאני לא בסדר וכשלא הסכמתי לספר לה מה קרה היא שלחה אותי לפסיכולוג. אני באמת רוצה שהטיפול הזה יצליח אבל אני פשוט לא יכולה להוציא את הסיפור הזה מהפה. גם עכשיו כשאני רק כותבת אותו ואפילו בעילום שם - אני לא מצליחה להפסיק לבכות...

אף פעם לא סיפרתי את זה לאף אחד ואני מקווה שאולי זה שהוצאתי את זה עכשיו או תגובות של אנשים יוכלו לעזור לי להתגבר...

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

זהירות - טריגר!!!

נגה (שם בדוי) נאנסה על ידי ידיד שלה וחבריו.

קוראים לי נגה (שם בדוי) ואני בת 15. הסיפור שלי קרה לפני שנה וחצי, בחופש הגדול, הייתי אז בת... 14 כבר, כן... יומיים אחרי היום הולדת שלי.

באותו היום רבתי עם החבר שלי והרגשתי נורא. כל מה שרציתי היה לא לחשוב על זה, אז הידיד הכי טוב שלי הזמין אותי אליו הביתה - הוא אמר שהוא ועוד כמה אנשים יהיו אצלו. שאין סיכוי שאני יוצאת מבואסת מהבית שלו (איזה אירוני זה נשמע לי עכשיו), ואני כמו מטומטמת הסכמתי לבוא.

הגעתי אליו הביתה ולא היו שם הרבה אנשים, רק הוא ועוד ארבעה חברים שלו, שלא בדיוק הכרתי. בהתחלה ראינו סרט ואז, קצת לפני הסוף, הידיד שלי ביקש ממני לבוא איתו לחדר שלו כי הוא רוצה לדבר איתי. הלכנו אליו והתיישבנו על המיטה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי והתחיל לנשק אותי. דחפתי אותו ואמרתי לו שזה לא בסדר, שיש לי חבר. הדבר הבא שאני זוכרת זה אותו מעלי מנסה להוריד לי את החולצה ואת החברים שלו מתחילים להיכנס לחדר. אני לא זוכרת הכול בפרטי פרטים, לפעמים יש לי פלשבקים של מה שקרה שם, שמשלימים לאט לאט את התמונה. אני רק זוכרת שכאב לי, כאב לי הרבה. אני זוכרת גם שהתחננתי בהתחלה שלא יעשה את זה ואחרי שראיתי שכבר לא נשארה בו אנושיות ניסיתי לפנות אל החברים שלו שעמדו בצד והסתכלו. אני לא יודעת מה היה יותר נורא. אולי הבושה, אולי הכאב, אולי החוסר אונים. כשהוא גמר, הוא קם מעלי ולמרות זאת לא הרגשתי הקלה, רציתי לקום משם ולברוח, להיעלם, להיבלע בתוך האדמה אבל להם היו תכניות אחרות בשבילי. בדיוק כשחשבתי שהנורא מכל כבר היה ראיתי אותם מתחילים להתפשט.

אני זוכרת את הפחד שהרגשתי באותו הרגע, את הבהלה. אני כבר לא זוכרת אם בכיתי בכלל, נראה לי שמאותו הרגע נשאר שם רק הגוף שלי. כי כל השאר כבר נעלם. אני זוכרת במטושטש מאוד את מה שקרה מאז. אני זוכרת כל אחד מהם את זה כן. אני גם זוכרת במעומעם שהם קיללו אותי והכאיבו לי וכשניסיתי להתנגד הם גם הרביצו. אולי הם חשבו שאני בובה שלא מרגישה שם דבר, שאפשר להתעלל בה כמה שרוצים, אני רק יודעת שלזה הם הפכו אותי. אני זוכרת שבשלב מסוים כבר לא יכולתי יותר, כבר לא היה לי יותר כוח להתנגד, אפילו לא לבכות. הייתה לי סחרחורת למרות ששכבתי והרגשתי שאני עומדת להתעלף. אני חושבת שבאמת התעלפתי כי בשלב מסוים הם הפסיקו. העיניים שלי כבר לא היו פקוחות ככה שאני לא יודעת מה הלך שם אני רק זוכרת הרבה קולת מסביבי. שמעתי מישהו אומר שכדאי שהם ילכו ושכדאי שידיד שלי יוציא אותי איכשהו מהבית כי אם מישהו יגלה הלך עליהם.

אני לא יודעת כמה זמן נשארתי על המיטה ההיא. אני לא יודעת כמה זמן לקח עד שפקחתי שוב את העיניים כדי לגלות גוף רועד ועירום שאני לא מכירה. לקח לי קצת זמן להבין מה קרה ושהגוף החבול והמדמם הוא שלי. אני זוכרת ניסיון נואש למצוא את הבגדים שלי שאחרי שמצאתי לא הצלחתי ללבוש. הכול כל כך כאב. היה כבר בוקר ואין לי מושג איפה היה הידיד שלי או איפה היו ההורים שלו או האח הגדול שלו. לא חשבתי על זה באותו הרגע. רק רצתי ורצתי עם הכוחות האחרונים שנשארו לי. כשהגעתי הביתה נכנסתי למקלחת. אני לא יודעת ממה יותר פחדתי אז. אם זה היה שההורים שלי יגלו ויכעסו ויתאכזבו, אם זה היה שהחבר שלי יגלה וישנא אותי, או מהבושה הזאת שרודפת אותי עד עכשיו. הרגשתי בושה עצומה ושנאה עצמית כמו שבחיים לא הרגשתי. הרגשתי אשמה ושכנעתי את עצמי שהכול קרה בגללי. באותו היום התקלחתי לפחות 7 פעמים בכל פעם עם הרבה סבון. ניסיתי לקרצף אותו לתוך העור שלי כדי שינקה אותי גם מבפנים. אבל זה לא עזר. נשארתי מלוכלכת.

אחרי חודשיים בערך סיפרתי לחבר שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על זה, שהעזתי להיזכר בזה מתוך רצון. והוא הבין, הוא חיבק אותי והיה שם בשבילי ועזר לי לעבור את השנה וחצי הבאות ועד עכשיו הוא עדין עוזר. בזכותו הבנתי שזו לא הייתה אשמתי ושאני עוד יכולה לשקם את החיים שלי.

האמת היא שפגשתי את "הידיד" שלי בחופש הגדול האחרון. לגמרי במקרה. רציתי ללכת, אבל איכשהו מצאתי את עצמי מדברת איתו על מה שקרה בקיץ שלפני. חשבתי שהוא יתנצל או יתחרט או משהו אבל הוא אמר שהזמנתי את זה, שרציתי את זה בדיוק כמוהם, שאם לא הייתי רוצה לא הייתי צריכה לבוא כי הרי זה ברור שאם אני באה לבד למקום שיש בו חמישה בנים משהו כזה יקרה. אולי הוא צדק, אולי הייתי תמימה מדי, אולי באמת הזמנתי את זה בלי לדעת, אבל מה שבטוח זה שאני כבר לא תמימה.

ועכשיו? אני עוד מרגישה את הידיים שלהם על הגוף שלי כל יום, כל שעה, כל דקה. הם לקחו ממני את הדבר היחיד שיכלתי לקרוא לו שלי. הם לקחו ממני את עצמי.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

החבר של ענבל (שם בדוי) איים עליה והפעיל כלפיה כוח כדי שתתן לו. רק כשעזבה לבית ספר אחר והחליפה את כל אמצעי ההתקשרות איתה - הצליחה להפטר ממנו.

כשהגעתי בטעות לבלוג הזה החלטתי לכתוב, למרות שהדחקתי את זה במשך שנה וחצי.

כשהייתי בת 14 חבר שלי הטריד אותי מינית. לא הייתי תמימה, ידעתי מה הוא עושה וגם ניסיתי להתנגד, אבל כלום לא עזר. בהתחלה הוא היה בסדר גמור, הוא לא זירז אותי ולא כלום. אחרי חודש הוא כנראה החליט שהוא חיכה מספיק. קבענו ששי אחד לצאת לקניון, אבל כשהוא בא לקחת אותי הוא ביקש שנעבור בבית שלו לדקה כי הוא שכח משהו. אז נכנסנו לבית שלו. ההורים שלו לא היו בבית. כהרגלי, נכנסתי לחדר שלו והתיישבתי על המיטה כשהוא מחפש משהו בסלון. בטחתי בו לגמרי כי הוא אף פעם לא נתן לי סיבה לחשוד בו או לפחד ממנו. הוא חזר לחדר דיברנו קצת והוא התחיל נשק אותי וללטף אותי במקומות אינטימיים. הזזתי את ידיו, הוא החזיר אותן ובאיזשהו שלב הוא נשכב עליי ואני לא יכולתי לעשות כלום. לא, הוא לא הלך עד הסוף, למרות שהיה קרוב לזה.

כשהוא גמר הוא קם ממני ואז נפתח הפקק שעמד לי בגרון. צעקתי עליו שהוא מפגר וכל מה שהוא עשה היה להסתכל עליי ולהגיד שאני לא התנגדתי. שנאתי אותו, קמתי והלכתי. אחר כך, בבצפר, הוא ביקש ממני סליחה. לא סלחתי. הוא לא עזב אותי וביקש סליחה שוב ושוב אמר לי עד כמה שהוא דפוק ושהוא מצטער ושזה בחיים לא יקרה שוב עד שנשברתי וסלחתי לו. היה לו מבט כל כך אוהב בעיניים שפשוט לא יכולתי לעמוד בזה.

שבועיים  אחר כך הוא שאל אם אני רוצה להפגש. היססתי אבל הסכמתי. שוב אליו ושוב ההורים שלו לא בבית. אני לא יודעת מה עשיתי עם המוח שלי אז. קרה אותו סיפור רק שהפעם אני צעקתי עליו תוך כדי שיעזוב אותי, לא יכולתי לסתום יותר, קיללתי הרבצתי אבל הוא לא הרפה. הוא היה חזק וכבד ממני והרגשתי שאין לי ברירה אלא לחכות שהוא יסיים את מה שהתחיל. הוא קיבל הכל בתור משחק. הוא חשב שאני צוחקת, הוא אפילו העז להגיד לי פעם שהוא יודע שאני רוצה את זה. הוא חטף סטירה ואני חטפתי עוד הטרדה. כל הזמן הזה לא סיפרתי, שתקתי, והוא איים שיספר לכולם שאני נותנת. ואז הוא היה מבקש סליחה, עם עיניים דומעות, והתחננויות, והבטחות, הוא היה קונה פרחים ומבקש שאסלח, שאתן לו הזדמנות אחרונה ואני הייתי סולחת. ואחרי שלוש הטרדות (על אחת לא כתבתי) - החלטתי שאני כבר לא אסלח לו שוב.

הוא עקב אחריי במשך יומיים, לא נתן לי מנוחה, לא הרפה וכשראה שאני לא נשברת הוא מצא טריק חדש לגרום לי לסלוח לו. כבר לא היה איכפת לי מכלום, וגם האיומים שלו שהוא יספר לכולם עליי לא עבדו עליי (והוא לא סיפר) אז הוא אמר שהוא יתאבד. כמובן שלא האמנתי לו. ואמרתי לו שאני חושבת שהוא משקר ולא הסתכלתי לו בעיניים, כי פשוט לא יכולתי, ואמרתי לו שירפה ממני אבל הוא לא עזב אותי. הוא כתב לי מכתבים, אסמסים, מיילים עם שאלות איך כדאי לו להתאבד, ואני לא הגבתי.

יום אחד הוא הביא סכין לבצפר. הוא גרר אותי אחרי השיעורים בתירוץ שזאת הפעם האחרונה שאני אשמע ממנו ואני חשבתי שהוא סוף סוף עוזב אותי לנפשי. הוא הוציא את הסכין והראה לי אותה, אמר שככה הוא יתאבד אם אני לא אחזור להיות חברה שלו. סירבתי. הוא הרים את הסכין לעבר ידו ועשה תנועה כאילו הוא הולך לחתוך וורידים. נבהלתי אבל ראיתי שהוא לא חתך באמת. הוא אמר שבפעם השנייה זה לא יהיה בצחוק. הסתכלתי בעיניים שלו וראיתי מבט קר וחשבתי שאולי הוא מסוגל לזה. הוא הרים את היד עם הסכין וקירב אותה לידו השניה. לא יכולתי להרגיש שאני הרגתי אותו. עצרתי אותו והסכמתי לחזור אליו.

במשך חודשים הוא היה מביא אותי אליו ומשכיב אותי על המיטה שלו. במשך חודשים הוא עשה לי מה שהוא רצה, והעמיד פנים שאיכפת לו ממני, עם הזמן התרגלתי לבכות בלי קול מתחתיו, ועם הזמן התרגלתי לשתוק. לא סיפרתי, פחדתי, הוא אמר שהוא יתאבד, הוא אמר שאיכפת לו ממני, ושיכולים לאסור אותו על זה ואז הוא לא יראה אותי ויתאבד. והוא כל הזמן איים שהוא יתאבד. אבל באיזושהי דרך חולנית עדיין היה איכפת לי ממנו. אחרי כמה זמן חברתי הטובה ביותר שמה לב שאני נעלמת כמעט כל יום בשעה קבועה מהבית. הוא שמה לב שהמצב רוח שלי ירד ושאני דכאונית. היא שאלה אותי, דאגה לי, ובסוף היא ממש חקרה אותי. לא סיפרתי לה. ידעתי שהיא לא תוכל שלא לספר ולעזור לי, אז המצאתי שיש לי בעיות בבית. לאחר מכן כל פעם שהייתי לידה השתדלתי להיות שמחה כדי שלא תחשוד.

אחרי שנה וקצת זה נגמר. התחילה שנת לימודים חדשה ואני עברתי לבית ספר אחר, אחרי הרבה שכנועים של ההורים. החלפתי פלאפון, החלפתי מייל, אייסיקיו ומסנג'ר, ועכשיו טוב לי בבצפר החדש ואפילו מצאתי דרך להדחיק את הזכרונות. אבל עכשיו אין לי חבר כי אני לא מסוגלת לבטוח באף אחד ואני לא יודעת אם אי-פעם אהיה מסוגלת.

על הקפאון.

השר לשעבר רמון הורשע במעשה מגונה.

מדינת ישראל נגד חיים רמון - פסק הדין.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

קרן (שם בדוי) חוותה תוקפנות מינית מצד אחד מ"החבר'ה" כשהיתה שיכורה.

ברצוני לכתוב סיפור שאני עברתי בחיים שלי, אין לי מושג אם זה משתווה לסיפורים אחרים כאן אבל זה לא חשוב.. אני רוצה להוציא את זה כבר, זה לא ממש מספיק לי שרק חברותי הטובות יודעות מזה...ארצה גם שאנשים אחרים יזהרו קצת.

כיום אני בת 14 וחצי, אך בגיל 13 עברתי לא מעט הטרדות מיניות ואף תקיפות. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, כל המבטים האלה ברחוב... כל המבטים שמפשיטים אותי, שגורמים לי להרגיש צמרמורות... לחשוב שמשהו לא בסדר אצלי, כשלמעשה המחשבה שלהם עליי "בסדר גמור". מאוד לא נעים ללכת ברחוב עם הצקות מסביב של "איזה שדיים!", "איזה תחת!", "ילדה רוצה למצוץ לי?" ולא רק ילדים אלא גם אנשים מבוגרים, שזה יותר הציק... רק אחרי הרבה צעדים הרחק מהם הייתי מקללת אותם ואפילו בוכה קצת.

אני ילדה די שקטה, לא אחת שעושה רעש, צועקת, רצה הרבה, משתוללת וכאלה. אנשים מכנים אותי "פריקית", "מוזרה" עם "בעיות נפשיות", זה סטיגמות של אנשים שמהם למדתי להתעלם די מזמן... עד שהתחילו להמציא עליי שמועות שאני שרמוטה, שאני שוכבת עם אנשים... שאני ככה וככה... זה כבר התחיל ממש להציק לי כי אנשים הסתכלו עליי אחרת ואפילו חברות שלי התעלמו ממני... אז הכרתי דרך ידיד טוב שלי חברים חדשים, ה"חבר'ה" שתמיד רציתי כולם יושבים ביחד... יש אפילו גיטרה, וזה כל כך נחמד. אבל החבר'ה האלה השתמשו בסמים... ואני? יחד איתם. הו... איזה נוסטלגיות עוברות בראשי עכשיו...

אני זוכרת את היום שהשתכרנו, הדבר היחיד שאני זוכרת שמישהו ניסה להוריד ממני את הבגדים ולא ממש רציתי אז הוא התחיל בכוח ואז לא הצלחתי להתנגד כי כשאני שיכורה אני מרגישה חולשות בגופי. ונרדמתי... קמתי אומנם עם בגדים, אבל אין לי מושג מה קרה באותו לילה... הבנאדם הזה רדף אותי, המשיך להציק לי למשך שנה שלמה... שנה שלמה של גיל 13-13 וחצי... שזה גיל של תמימות בעיקרון, איזה תמימות הייתה בי אז? איזה?

עד היום, לא רק שזה זכור לי בזכרוני גם יש לי צלקת בירכיים. אני זוכרת שהוא רצה להוריד לי את הבוקסר שלי ולא הסכמתי וירקתי עליו... אז הוא זרק עליי כיסא. היה אז קיץ, אמא תמיד שאלה אותי: "מה זה הסימן הכחול שיש לך שם?" ותמיד הייתי אומרת "נפלתי, בשכונה... לא ראיתי לאן אני הולכת" וחירטוטים אחרים... זה היה סימן כחול סגול ממש רציני, אבל היום נשאר מזה צלקת חומה כזאת מוזרה... לא התביישתי עם זה בבריכה כשהלכתי עם בגד ים, שמה כבר לא איכפת לי מה אנשים חושבים עליי... אחרי כל מה שחשתי בבצפר.

והבנאדם הזה שרדף אחריי שנה שלמה ולא הפסיק? עבר לחו"ל. ולמזלי, אני לא רואה אותו יותר... אבל מפחדת שהוא יחזור... מפחדת שהוא ירביץ לי... למרות שמהחברים שלו התרחקתי אחרי שנגמלתי מהסמים... מהגראס והקוק ב-350 שקל. אלו פרטים שישארו בזכרוני לעד. מצאתי לי חברים חדשים כיום. אני מסתובבת רק איתם, הם האנשים האמיתיים הטובים והיחידים שאני סומכת עליהם בעולם הזה... אני מבקשת ממכם, מתחננת אפילו... תשתדלו כמה שפחות לשים לב למה שאומרים עליכם כי תראו מה יצא לי מכל זה, רק שיט.

אנשים ששואלים מדוע לא התלוננתי - זה כי אני חושבת שזה לא כזה רציני שיש על מה להתלונן וכי אני ממש פוחדת... פוחדת מהתלונה וממנו.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

"ההיא מימין" שלחה מספר סיפורים - האחד על אחיה הגדול, השני על הילד מבית הספר, והשלישי - על הבריון של בית הספר, שהמורות אפילו לא ניסו להגן עליה ועל חברותיה מפניו. 

כשהייתי בת 3 או 4 (אמא עזרה לי לאמת את הזמנים בהקשר למה אני זוכרת שהיה בבית, אני בטוחה שהיא לא יודעת על מה שקרה), הייתי אצל אחי הגדול בחדר (גדול ב8 שנים), ורציתי להיות איתו לשחק איתו... אבל הוא לא רצה שאני אתערב, נראה לי שהתעקשתי... אז הוא אמר שרק אם אני אתפשט ואראה לו את הגוף שלי הוא יסכים לשחק איתי/להיות איתי...

אז התפשטתי. סמכתי על אח שלי... והוא אמר לי להראות לו את הכוס שלי... ואמרתי לו שזה כואב באיזשהו שלב... ואז הוא אמר לי להתלבש... אני זוכרת רק פעם אחת כזאת... וגם זה אחרי המון המון הדחקה... אני אפילו לא בטוחה שהבנתי שמשהו לא בסדר קרה שם... אני לא בטוחה מתי הבנתי את זה, אבל עכשיו זו המציאות. הוא לא נגע בי ממה שאני זוכרת, אבל אני מרגישה כל כך נבגדת ומגעילה... אני לא חושבת שאי פעם הבנתי... ראיתי את זה כמשהו טבעי...

חברות של 'מישהי' הוטרדו במשך זמן רב על ידי כמה נערים מהשכבה וזה נגמר רק לאחר שספרו על כך ליועצת בית הספר. 

הסיפור הוא לא עלי אלא על 2 חברות טובות שלי. זה קרה בשנה שעברה בכיתה ח'... משהו כמו 5-6 נערים הטרידו אותן ללא הפסקה. זה התחיל ב"לעשות עיניים" ולרמוז כל הזמן, המשיך באמירות מתוחכמות בנושא, והיו גם המון צביטות בתחת או מישוש אבריהן הפרטיים. הבנות כמובן שמו לב לזה, אמנם כיתה ח' אבל לא טיפשות. כל הזמן הן אמרו להם להפסיק אך ללא הצלחה. אספר על מקרה אחד, למשל...

פעם אחת היתה יומולדת לאחת מבנות היישוב שלהן וכולם אירגנו לה מסיבת הפתעה. גם הן ואני והבנים הללו נכללו במוזמנים. גם במסיבה ניסה אחד הבנים לנשק אחת מהן, אבל היא מצידה 'העיפה לו כאפה' והוא לא ניסה יותר, אבל זה לא מה שאני רוצה לספר שקרה. המסיבה כמובן נמשכה עד "השעות הקטנות של הלילה" וב-4 וחצי לפנות בוקר התחילו לחזור הביתה ילדים. חברה שלי לא רצתה כמובן לחזור לבד בחושך בשעה כזאת, וכמעט כבר כולם הלכו ולא היה מי שילווה אותה. מלבד שניים מהבנים האלו, שאחד מהם בא לישון אצל השני, שגר קרוב אליה. אז הם הציעו ללוות אותה בטענה ש'זה בדרך שלהם'. זה נכון, אבל לא בגלל זה הם רצו ללוות אותה. חברה שלי התנגדה בהתחלה, אך העדיפה ללכת איתם את הדרך הארוכה הזאת מאשר לבד. הם התחילו ללכת. בהתחלה היה רגיל, הם סתם דיברו על כל מיני דברים שקרו במסיבה והכל היה בסדר. עד ששני הבנים התחילו להציע לה הצעות מפתות וגסות, והיא כמובן לא הסכימה. הם המשיכו ללכת והגיעו לשביל הראשי שמוביל לביתה. היא, בתמימות רבה, רצתה להפרד לשלום בנשיקה על הלחי, משהו נורמלי למדי. אך הם, לא... הם ניסו לסובב את הלחי כך שהנשיקה תצא "בטעות" בפה, וכשהם חיבקו אותה, הם גם צבטו לה בתחת, וחירמנו לה את הגב עם הידיים. היא ישר אמרה להם להפסיק והם מצידם אומרים לה "מה, לא נעים לך? תזרמי". היא רצה מהר הביתה, והתחילה לבכות...

זה רק מקרה אחד מתוך רבים שקרו להן, לא קרו מקרים חמורים יותר, אך הכל ביחד יצר משהו אחד גדול. 2 הבנות סיפרו לי על מה שקורה ולעוד כמה חברות קרובות. אמרנו להן לפנות ליועצת, אך הן פחדו שהבנים יספרו לכולן שהן בוכות על דברים כאלה, וינדו אותן מהחברה, מכיוון שהם בנים "מקובלים" כמו שאומרים. כמו שאמרתי מקודם, היינו בכיתה ח', ובמהלך השנה העבירו לנו סדנאות על הטרדה מינית. מה שהניע את הבנות לפנות לעזרה מקצועית היו הסדנאות האלה, שהעבירו לנו את המסר כמה זה חשוב לספר... את הסדנאות העבירו מתנדבות בקו החם שעוזרות לנשים שמוטרדות מינית. בסוף אחת הסדנאות הלכו שתי הבנות למעבירות הסדנא, וסיפרו להן על מה שקורה. המתנדבות שמחו מאוד לשמוע שהן באות ומספרות, מכיוון שגם בכל סוף סדנא הן חזרו ואמרו "מי שקרה לו משהו בסגנון יכול לבוא ולדבר איתנו! אנו מבטיחות לעזור בכל מצב". הן מיד קבעו להן פגישה עם יועצת השכבה שלנו. אחר כך הן באו וסיפרו לי על זה, ואותי זה שימח מאוד שהן הולכות לדבר עם היועצת ושזה יעזור לכל הסיפור להפסק. הן קצת חששו.

לאחר הפגישה עם היועצת, היא הרגיעה אותן אך עשתה דבר שלא מצא חן בעיניהן. היא ישר קבעה פגישות עם כל אחד מהבנים, ובזמן הפגישה הם ישר הבינו במה מדובר. הם כמובן הפסיקו לדבר עם שתי הבנות, וכמה פעמים אמרו להן שהם שונאים אותן ממש, ושהן ממש תינוקות שהן הלכו וסיפרו. כמובן שאנחנו, החברות שלהן, עודדנו אותן ואמרנו להן שזה היה הדבר הכי טוב לעשות.

הסיפור נגמר בכך שכיום הבנים מדברים עם שתיהן, לא בקללות או דברים כאלו כמו שנה שעברה, אלא כמו, נקרא לזה "חברים לשכבה". לא הבנים ולא הבנות מדברים יותר על הסיפור, אך אני רואה עליהן שכשהן מדברות עם אחד הבנים, גם אם זה רק להשאיל עיפרון, הן לא שכחו את מה שהם העבירו אותן שנה שעברה... אולי בהתחלה הבנים שנאו אותן, אך לבסוף הכל נגמר בטוב והם כמובן הפסיקו עם זה וזה לא חזר על עצמו אפילו פעם אחת.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]