mybody

הסיפור הזה הושאר כאן כתגובה: 'ידיד' של סתיו (שם בדוי) תקף אותה בכוח על אף מחאותיה.

לפני יומיים עברתי חוויה טראומתית בשבילי, הטרדה מינית. אני מקווה שזה המקום הנכון לספר. לא סיפרתי עדיין לאף אחד.

שמי סתיו, אני בת 15. יש לי חבר. בתולה? כבר לא.

לפני יומיים הייתי במסיבה והלכתי עם ידיד שלי (נקרא לו נ’ לשם הסיפור) לשירותים למטה, לדבר לבד (כי המסיבה הייתה בקומה למעלה ולמטה אף אחד לא נכנס). אני ילדה כזו שתמיד עם כולם וגם עם בנים (יש לי חבר אבל אני לא בוגדת בו!). בקיצוררר....היינו בשירותים, דיברנו על כל מיני דברים (בדרך כלל אני מייעצת לו וזה...) והוא סיפר לי שהוא אוהב אותי והוא כל היום חושב עלי ורוצה אותי. הסברתי לו שיש לי חבר כרגע ושאני לא מרגישה אליו שום משיכה.

נ’ התחיל להתקרב אלי והתחיל לנשק אותי, בפה בצוואר וכאלווו....אמרתי לו שיפסיק, שיש לי חבר. הוא לא הפסיק. צעקתי וצרחתי ואף אחד לא שמע, כולם היו במסיבה. הוא דחף אותי לקיר בכוח, נגע לי בציצי... ניסה להוריד לי את החולצה. ניסיתי להתנגד אך ללא כל הצלחה. לבסוף נכנעתי, לא ידעתי מה לעשות, הייתי לחוצה מאוד. הוא הצליח להוריד לי את החולצה ואת החזייה תוך כדי שהוא תופס אותי בידיים ודוחף אותי אל הקיר בתוך תא השירותים. הוא נעל את הדלת.

כבר לא יכלתי לצעוק, והוא עשה בי מה שבא לו.

הוא באמת זיין אותי ואני לא יכולה להגיד שזה לא כיף, זה כיף - סקס זה כיף. אבל העניין שזה היה בכפייה לא כיף בכלל.

ידיד שסמכתי עליו ככה עשה לי. כרגע היום אני לא מדברת איתו וזה הכי בריא בינתיים. לא סיפרתי לאף אחד. במסיבה ניסיתי להתנהג כרגיל אבל בפנים הלב ידע שזה לא כך. בבית ישר נכנסתי להתקלח ובכיתי המוון. זה לא מרפה.

עצוב  אני לא רוצה לספר לאף אחד, אני רוצה להדחיק. לא רוצה להתלונן. אני מפחדת ממנו. הוא חזק ממני. יש לו חברים. המון =//////////

מפחדת.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

הסיפור הזה הופיע כתגובה כאן... 'זאת הולכת להיות תגובה ארוכה' וחברותיה הוטרדו על ידי אחד מעובדי האכסניה שבה לנו במסגרת הטיול השנתי של כיתה ז'.

כשקראתי את הבלוג הזה בהתחלה, לא חשבתי שמה שקרה לי נחשב להטרדה, או לפחות הצקה, אבל אחרי שקראתי סיפורים - הבנתי שבעצם הדחקתי את מה שהיה, ורק עכשיו פתאום נזכרתי בזה.

זה היה בטיול השנתי של כיתה ז’ (עכשיו אני בכיתה י’). הייתי בחדר עם עוד 4 ילדות כמו שהיה צריך, היינו ילדות קטנות בנות בערך שלוש עשרה, אבל מן הסתם לא תמימות. בלילה, אחרי שעת כיבוי האורות (11), החלטנו אני וחברותיי להצמיד את כל המיטות יחד במקום לחוד ואז גילינו שאין מספיק כריות. אז בגלל שהיינו "מחורפנות" החלטנו שאני ועוד חברה אחת, נקרא לה כ’, הולכות להביא כריות מהמסדרונות. שתינו יצאנו, כ’ הלכה להביא כריות מהמסדרון של אגף הבנות (שם היינו) ואני הלכתי ללכת לאגף של המורים (רק למסדרון, לא לחדרים) ולקחת משם כי באגף של הבנים פחדתי (היו כמה בנים ערים שיצאו החוצה, ולא רציתי סתם לבוא לשם לבד). המורים היו בחדרים, ואני לקחתי כריות ופניתי לחזור לחדר שלי ושל חברותי באגף הבנות.

בשביל לעבור לאגף של הבנות הייתי צריכה לעבור דרך מסדרון רחב שמוביל לקומה רחבה יותר, משם באתי. באמצע המסדרון יש דלת גדולה שמובילה למטבח, שם היינו צריכים לאכול בבוקר. באתי לעבור חזרה עם הכריות ביד, ורציתי קודם למצוא את כ’. כשהגעתי ליד הדלת (אבל לא קרוב אל הדלת, המסדרון היה רחב ולא הייתה לי סיבה להצמד לדלת סתם) פתאום ראיתי איש מוזר עומד בכניסה של הדלת (שהובילה למטבח).

הוא הסתכל עליי ושאל אותי "מה את עושה כאן כשיש כיבוי אורות?", היה משהו מוזר בקול שלו ולמרות ששמתי לב שהוא בוחן את גופי לא יחסתי לזה חשיבות, אלא יותר פחדתי שהוא ילשין למורה שלי ויוציאו אותי מהטיול. אמרתי לו שאני מחפשת את חברה שלי, והוא אמר לי "אולי היא במטבח". אמרתי לו שאין סיכוי שהיא סתם במטבח ושלא ילשין עליי, והוא אמר לי אם תבואי איתי למטבח אני לא אלשין עליך ואפילו אעזור לך לחפש. אמרתי לו שאני לא רוצה והוא אמר לי שוב, כאילו ציווה, "אולי החברה שלך במטבח". התחלתי להלחץ, ורחצתי לאורך המסדרון בחזרה לחדר שלי.

בגלל שהדלת שלי הייתה הדלת הראשונה במסדרון, פחדתי שהוא יחשוב שסתם נכנסתי לדלת כלשהי ויחכה לי בחוץ או משהו. כשנכנסתי לחדר, שאלתי את שתי החברות שנשארו בחדר עוד מההתחלה איפה כ’? והן אמרו לי שהיא עוד בחוץ ולא חזרה. לא חשבתי לפני שיצאתי החוצה בחזרה בשביל לבדוק איפה היא. כשיצאתי, השארתי את הדלת פתוחה בשביל שיהיה טיפה אור במסדרון ולא הספקתי ללכת שלושה צעדים - ישר ראיתי אותו עומד כמה מטרים ממני. הוא התחיל להגיד משהו, ופתאום ראיתי את כ’ באה מרחוק. אמרתי לה "בואי" בקול תקיף, היא הבינה שיש משהו ובאה מהר. הוא לא עשה כלום, כי היה ממש אור במסדרון ושתי החברות בחדר ראו הכל. כשכולנו היינו בפנים הן שאלו אותי מה קרה, ושיקרתי להן שסתם פחדתי מהחושך אז השארתי את הדלת פתוחה.

בבוקר כשקמנו, הלכנו (עם כל השכבה) למטבח לאכול ארוחת בוקר. אני והחברות שלי (לא רק אלה שהיו איתי בחדר אלא עוד כמה) הבאנו "מנה חמה" כזאת, ובגלל שהאוכל בבוקר היה דוחה (מאוד) רצינו ללכת לחמם את המנה חמה ולאכול את זה. אחת הנשים שהגישו את האוכל אמרה לנו ללכת לסוף של המטבח, להכנס למסדרון ובסוף יש תרמוס גדול עם מים חמים. הלכנו לשם וראינו את התרמוס על שולחן יחד עם קופסאות קפה ותיונים, ובצד דלת ברזל שמובילה כנראה למטבח ממש (איפה שמבשלים הכל). התחלנו לשים את המים החמים במנה חמה, ובעוד אנחנו מחכות (צריך לחכות שבע-עשר דקות עד שהמנה חמה מוכנה לגמריי ורק אז לאכול), ראיתי את האיש מהלילה הקודם מתקרב אלינו.

הוא התחיל להצמד אלינו ולדבר איתנו, ואחת החברות שלי, נקרא לה ב’, שלא הייתה איתי בחדר ולא ראתה אותו - התחילה להגיד לו "עוף מפה" ולגרש אותו. הוא התרחק ממנה ועבר אליי... הוא נצמד אליי וניסה להתחיל לגעת בי. הרגשתי שאני קופאת. גירשתי אותו בעדינות, אבל הוא בקושי הספיק לגעת בי לפני שב’ שמה על הראש שלו את המנה חמה... הוא התחיל לצרוח שאנחנו דפוקות בשכל וכשהמורים באו לראות מה קרה הוא שיקר שהוא התכופף להרים סיכה שנפלה לו מתחת לשולחן ובטעות בעט ברגל של השולחן אז המנה חמה נשפכה.

זה היה מפחיד, אני לא יודעת מה הייתי עושה עם חברה שלי ב’ לא הייתה פועלת במקומי ואני עד עכשיו מענישה את עצמי על שלא שפכתי עליו את המנה חמה בעצמי, ואני מבטיחה לעצמי שפעם הבאה שדבר כזה חס וחלילה קורה - אני פועלת, ולומדת מהטעויות שלי.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

הבלוגרית בובה על חוטים היתה בת 14 כשהמורה הנערץ עליה התחיל איתה. זה נמשך שלוש שנים.   

אני נזכרת בך עכשיו, כשאני כותבת לך את המכתב הזה, וחושבת איך אתה היום. לפי חישוב שלי אתה בסביבות גיל 55, בטח רוב השער הג'ינג'י שלך כבר הפך לבן, מעניין אם אתה בכלל זוכר אותי, אם אני עוד עולה מידי פעם בין מחשבותיך. לא ראיתי אותך אולי עשר שנים.

לפני 12 שנים, כשהייתי בת 14, זה התחיל. היינו בטיול לסיני של חוג הסיירים שלנו. עבדנו בשביל הטיול הזה אולי שנה, אני זוכרת כמה שהתרגשנו מהנסיעה. זה היה טיול מדהים, 7 ימים בהר הגבוה בסיני, ועוד 3 בטראבין, אם אני זוכרת נכון. אתה כבר ליווית אותנו באיספור טיולים קודם לכן, היית מכיתה ד' המורה שלי לטבע, או איך שאתה קראת לזה "חינוך סביבתי". הכיתה שלנו הייתה הכיתה הכי מטיילת בבית הספר, יצאנו לטיול בערך כל שבועיים, עברו כמה שנים עד שהבנו שזה בגלל שהיה לך רומן עם המחנכת שלנו - כמה ילדים ראו אתכם יחד... היית המורה הכי נערץ, לימדת אותנו ערכים אמיתיים. יחד, כל הכיתה, היינו אוספים אשפה שמטיילים אחרים השאירו לפנינו, היינו מנקים מסלולי טיול שלמים, ומסיימים כל מסלול עם שקיות זבל רבות מלאות. כן, הערצתי אותך, כמו כולם, עד היום קשה לי לכעוס עליך כי אני עוד קצת מעריצה.

בטיול לסיני, ערב אחד בתחילת הטיול, נכנסנו יחד למערה חצובה בסלע, זה היה אחרי ששאלתי אותך אם באמת אפשר לגור שם. נכנסנו למערה רק אתה ואני. נשכבת, אז נשכבתי לידך. התחלת ללטף אותי, בערתי. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אני לא באמת רוצה, אבל היית כל כך רגוע, ואני כל כך הערצתי אותך, כל כך סמכתי עליך, הרי רק זמן קצר קודם לכן השתלשלתי מחבל בין שמיים לארץ, ואתה זה שכיוון והדריך, עזר לי לרדת לאדמה הבטוחה. ברגעים האלו לא הרגשתי כלל על אדמה בטוחה, אבל סמכתי עליך, כל כך בטחתי בך, שתשמור עלי. בגיל הזה, הסתכלתי על העולם בעיניים של ילדה, בצבעים של שחור ולבן, היו בו טובים והיו בו רעים, ואתה היית מהטובים.

לאחר זמן מה שליטפת אותי, קשה לי להעריך כמה זמן זה היה, קמת, "רגעים כאלו לא חוזרים", אמרת, ואני הבנתי מכך שבזה זה נגמר. איזה תמימה הייתי, פתיה טיפשה. כבר באותו הערב חיכית שאהיה לבד לרגע, ולקחת אותי לטייל לאורך הוואדי שלידו חנינו ללילה. כשהתרחקנו מספיק עד שקולות המוזיקה מהמחנה כבר לא נשמעו, והיינו עטופים רק בחשיכה מסביבנו, עצרת. שוב התחלת לגעת בי. קפאתי. לא ידעתי אפילו איך לגעת בגבר. אמנם הייתי כבר נערה בגופי, אך עוד חשבתי כמו ילדה. נישקת אותי הורדת את חולצתי. ממש כואב לי לכתוב את הדברים  האלו, לא שיערתי שארגיש ככה. מיותר להמשיך בתיאורים, רק אומר שלא בעלת אותי, נשארתי בתולה עוד כמעט שלוש שנים אחר כך, אבל בעלת את נפשי.

פעם אחר פעם, טיול אחר טיול, היית מוצא זמן להתייחד איתי. בטיול לכנרת נכנסנו שנינו למים ערומים, כשסבך השיחים ליד המים מסתיר אותנו. היית יורד לי, ומבקש שארד לך. עשיתי זאת, כמובן, צייתנית כבר מאז. נגעת בכל המקומות הכי רגישים, ואני נשארתי קפואה, הייתי כל כך נוקשה שהמגע הרך שלך כמעט והכאיב לי. מעולם לא סירבתי לדבר שביקשת, תמיד סמכתי עליך כל כך. אמרת לי תמיד לא לומר לאף אחד, ושנים ארוכות לא אמרתי לאיש. נשארתי עם הסוד מנקר בתוכי. היית מעל גיל 40, הייתה לך בת קטנה ממני בשנתיים בלבד, ועוד תינוקת שנולדה פחות מחודש לפני הטיול לסיני.

פעם התקשרתי אליך, אשתך ענתה, ושמעתי את התינוקת בוכה ברקע, פתאום הבנתי מה עשיתי. הייתי עמוסת רגשות אשם, כעסתי על עצמי כל כך, ואפילו לא העליתי בדעתי לכעוס עליך. אחרי כמה שנים שמעתי מרכילות שהתגרשת, אמרו שהיית פרפר ולאשתך נמאס, ריחמתי עליך. עד היום לא התגברתי עליך, לפעמים אני אפילו חושבת לנסות לפגוש אותך. הכאבת לי כל כך ואני חושבת עליך בהערצה. אני מטורפת.

אני כותבת לך בשביל לבקש משהו שלא תוכל לתת לי: צא לי מהראש, עזוב אותי, תחזיר לי את מה שלקחת. לך! לך ממני כבר!

הסיפור פורסם לראשונה בבלוגה.

הסיפור עלה גם לפוליטינט, הצביעו שם.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

אבודה בזכרון נזכרה רק לאחרונה שבכיתה ב' המורה שלה להתעמלות נגע בה בתואנות שונות ומשונות.

נזכרתי במקרה הזה לפני שבוע והבנתי מה קרה.

בכיתה ב' בשיעורי ספורט, היה לנו סטודנט מורה, מתלמד כזה שאימן אותנו. היה לנו מחסן כזה שהוצאנו ממנו את הדברים. פעם אחת עזרתי לו להוציא משם דברים, והוא אמר לי משהו כמו שהוא רוצה לבחון את רמת הכוח שלי.

הוא התחיל לגעת בי באיזור החזה ולחץ חזק ואמרתי לו "לא, זה כואב", וככה כל שיעור הוא לחץ, גם בתחת. והוא תמיד היה אומר לי "זה יהיה הסוד הקטן שלנו, אל תספרי לאימא". וכמה שזה נשמע אידיוטי ממוחה של ילדה בכיתה ב', חשבתי שהוא משחק. בחיי.

פעם אחת נפלט לי כשדיברתי עם אימא וסיפרתי לו שסיפרתי לה, והיא אמרה לי לעשות את זה. הוא אמר לי שזו שטות והמשיך לעשות לי את זה. בסוף השנה הוא התפטר מבית הספר. 

לסיפורים (לא לשכוח ניק):

[email protected]

שימו לב: סיפור פיקטיבי!!!

י' הוטרד מינית על ידי ידידתו לכיתה וללימודים. למחרת גילה שעקב סרבנותו - היא הפיצה עליו שמועות כאילו הוא זה שהטריד אותה.

אני י' ואני בן 16. בניגוד להרבה בנים אחרים, יש לי הרבה בנות שהן ידידות שלי. ואנחנו יוצאים כל כמה ימים לסרטים או קניות או דברים (יש גם כמה בנים אחרים בחבורה הזו). יום אחד, אחת מהבנות - מ', רצתה שאני אעזור לה להתכונן למבחן גדול שהיה לנו למחרת בהיסטוריה. "נו, אתה הכי חכם בכיתה ואני ממש נואשת", היא אמרה לי, וזה שבר אותי. למרות שאני לא אוהב לעזור לאחרים ללמוד, הסכמתי.

הלכתי לבית שלה והיא אמרה לי שההורים שלה בחוצלארץ, ובבית רק אחותה בת השנתיים וחצי, שישנה שנת ישרים. אחרי שעתיים של למידה היא התלוננה על החום והורידה את החולצה שלה, ונשארה רק בחזייה ומכנסיים קצרים. כמובן שלא ייחסתי לזה חשיבות כלשהי, והמשכתי ללמד אותה על שנים.

פתאום היא התנפלה עלייה והתחילה לנשק אותי והורידה את המכנסיים הקצרים. היא לא לבשה תחתונים. החשבתי אותה עד היום ההוא לחברה מאוד טובה שלי. אמרתי לה שממש ממש אני לא רוצה ובאתי רק ללמד אותה, אבל אז היא הורידה את החזייה וחשפה את מידותיה הגדולות, ושמה את הראש שלי בחזה שלה. עכשיו, שתבינו, האחות בדיוק התעוררה והתחילה לצרוח. מ' לבשה איזה חלוק או משהו כזה והלכה לחדר של הילדה. אני בינתיים רצתי מהבית בפאניקה.

יום למחרת התפלאתי למה כולם מתעלמים ממני ומתנהגים כלפיי בקרירות. מה היא עשתה? היא סיפרה לכולם שבמהלך הזמן שלימדתי אותה למבחן - אני זה שהתפשט ונגע בה. ובכן, זה הסיפור שלי ועדיין אף אחד לא מאמין לי.

נקווה שכאן מישהו יאמין.

הסיפור עלה גם לפוליטינט, הצביעו שם.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

medicated הופשטה בכוח על ידי שתי חברותיה הטובות ביותר. אחרי שאביה התערב - הן ניתקו איתה את הקשר. 

אני לא יודעת למה החלטתי פתאום לפרסם את זה בפומבי, עד עכשיו רק רמזתי את זה פה ושם, וגם אז אף אחד לא חשב לכיוון הזה. והייתי בטוחה שעדיף ככה. אבל זה מציק לי יותר מדי.

אני חושבת שזה היה בכתה ח', אחרי שכל כתה ז' אני ושתי החברות הכי טובות שלי (עד היום) היינו קרובות מאי פעם, כמעט יותר מאי פעם. אחת מהן ביקשה שנעזור לה להתכונן למבחן באנגלית; לבוא אליה אחרי הלימודים וללמוד אצלה. שתינו הסכמנו. הגעתי אליה הביתה ואז היא אמרה לי שאנחנו עולות לגג. בהתחלה זה לא מצא חן בעיניי יותר מדי (זו עוד הייתה תקופה שהיה לי פחד גבהים), אבל תמיד רציתי לעלות על גג, והחלטתי שמה יקרה? הגג שלה צריך להיות עצום, בהתחשב בכך שהבית שלה די גדול. ולא טעיתי. עלינו שלושתנו לגג והתמקמנו לנו בניחותא. כמובן שבדקות הראשונות לא למדנו, אבל אז החלטנו שדי, באנו אליה למטרה מסוימת; היא ביקשה שאני אעזור לה במשהו והסברתי לה כמה שזה פשוט. היא צחקה והודתה לי.

חזרתי לענייני.

אני לא יודעת איך זה קרה, מתי ובאיזה הקשר, אבל פתאום הן החליטו להוריד מכנסיים ולהראות את התחת שלהן לעולם. סתם ככה. הן החזירו אותו למעלה, ואז אמרו לי "עכשיו את". צחקתי ואמרתי להן "תשכחו מזה". הן אמרו לי שהן הראו אז עכשיו תורי. עניתי להן שהן עשו את זה מתוך בחירה, ואני לא הכרחתי אותן, ואני לא רוצה. הן עמדו אחת ליד השנייה והן הביטו בעיניים האחת של השנייה, במין מבט זדוני ומרושע כזה, ואז בי. לא ידעתי מה הקטע שלהן, וכן, יש להן את השטויות שלהן, ומשחקים קטנים ומטופשים שלפעמים עולים לי על העצבים, וחשבתי שהן הולכות עכשיו להציק לי. אבל לא ידעתי מה יהיה. הן התקרבו אליי לאט, עדיין עם המבט הזה.

עוד קטע של זמן שאני לא זוכרת מה היה בו, ואז אני חושבת שהן התחילו לנסות להוריד לי את המכנס (עמדתי) ואמרתי להן שאני לא רוצה. המשכתי להגיד להן שהן עשו את זה כי הן רצו ואני לא ושוב שלא הכרחתי אף אחת מהן. הן פשוט לא הקשיבו לי, הן אפילו לא אמרו כלום. זה בכלל יותר מרגיז, ולא נעים. המשכתי להתנגד, והן היו נחושות, אז באיזשהו שלב הן השכיבו אותי על הגב, באיזשהו מקום על הגג עצמו, לא על המשטח המתון, כשהגן נוטה למטה. קצת דאגתי שאני עלולה ליפול, אבל זה הלחיץ אותי פחות באותם הרגעים. כאב לי קצת הגב מהחבטה, אבל אז משהו הסיח את דעתי מהכאב; אחת טיפלה בנסיון הורדת המכנסיים, והשנייה אז עברה לחולצה. איך עברנו מלהראות ישבנים להפשטת הבגדים שלי? הן כמעט הצליחו עם המכנס ועם החולצה, אבל לא כל כך. המשכתי להתנגד, וצרחתי להן שיפסיקו, שאני לא רוצה וכל הזמן "די" וכבר מזמן הפסקתי לצחוק.

הן לא.

בשלב מסוים נשבר לי ולא יכולתי לסבול יותר, העפתי את הרגל השמאלית לראש של אחת הבנות (אני גם זוכרת בדיוק מי זו הייתה) ונתתי לה חתיכת מכה בראש. זה לא הפריע לה להמשיך. צעקתי עוד כמה פעמים "די" ממש חזק, ובעודן ממשיכות לחייך, הן הלכו אחורנית והפסיקו. אני לא זוכרת מה היה ההמשך, אבל ירדתי מהגג, לדעתי לקחתי את ספרי הלימוד שלי, והלכתי לחדר של בעלת הבית. אני חושבת שה"חברה" השנייה באה אליי אחר כך ואמרה "בואי נדגדג את ***" ואמרתי לא. היא כאילו ניסתה לגרום לזה להיות פחות מביך, בשבילה. בשביל שתיהן. אני חושבת שהן דגדגו אותי קצת ואמרתי להן שיפסיקו. וזה נגמר. הלכתי הביתה ולא בכיתי ולא אמרתי כלום ולא ידעתי בכלל מה לחשוב.

זה היה ביום שבת אם אני לא טועה, כי אני זוכרת שלמחרת הלכתי לבית הספר, וביום ראשון אחרי שחזרנו מהלימודים הלכתי לכיוון הבית שלי, ואנחנו שלושתנו כמעט תמיד גרנו בשכנות, כל כך קרובות (יותר מדי קרובות). הן כתבו על הביתן מעץ (איפה שהאוטובוס של בית הספר תמיד מוריד אותנו - איפה שהתחנה שלנו נמצאת) "*** לחוצה כמו טמפון" ואני לא זוכרת בכלל מה היה ההקשר. זה הרגיז אותי, הן תמיד אמרו לי שאני כל כך לחוצה, ושאני עצבנית והורסת שמחות. האצתי את הקצב שלי, והן אחריי. שתיהן. כשזו שהיינו יום לפני כן בבית שלה הייתה אמורה בכלל לעשות אחורה פנה כדי להגיע לבית שלה. לדעתי הן התחילו לדקור אותי עם עפרונות סתם ככה למשחק, אני חושבת שלא היה שום מניע מסוים. אמרתי מקודם, המשחקים הדביליים שלהן. אמרתי להן די, ושנשבר לי מהן. וצעקתי על השנייה (לא ההיא שהיינו אצלה) "אני שונאת אותך יא בת ****" ואז ראיתי בפינת הרחוב שלה, שמול הרחוב שלי, את אחותה הגדולה רואה את זה. לא היה לי נעים ממה שצעקתי, אבל לא הבנתי גם למה היא לא אמרה להן להפסיק לדקור אותי.

רצתי הביתה בוכייה, אמא שאלה מה קרה, לא אמרתי כלום. אבל לא יכולתי להחזיק את זה יותר, ואמרתי לה מה היה ביום שבת. היא שאלה למה לא אמרתי לה ישר כשחזרתי הביתה. לא יודעת אם עניתי או לא, זה דבר שאף פעם לא זכרתי. היא דיברה עם אבי מאחוריי הגב (הם כבר היו גרושים עד אז, והוא היה רק בתחילת הקשר עם אשתו היום) וכשגיליתי (ואיך שגיליתי) – כל כך כעסתי על שניהם. כי אבא שלי ידוע כאדם עצבני עם פתיל קצר מאוד. כן, זה נחמד לפעמים כשיש אבא מגונן, אבל זה לא היה בכלל נחמד.

הוא התקשר לבית של אחת מהן ואמר לאמא שלה שאם הן יתקרבו אליי או יעשו לי משהו הוא פונה למשטרה. והיא אמרה לי שאבא שלי התקשר ואיים, ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. אם אני לא טועה, במשך חצי שנה הן רק הציקו לי. סיפרתי לכמה בנות, וכמה "ידידות" מהשכבה שדווקא היו לצדי, שאני צודקת והן לא היו בסדר. אבל עד היום אני בכלל לא יודעת אם לא נסחפתי עם התגובה שלי. הן הרי חברות שלי, ואולי הן חשבו שזה משחק ושאני כל הזמן, גם כשכעסתי, צוחקת.

אחרי חצי השנה הזו לא יכולתי יותר. הן הרי היו החברות הכי טובות שלי א י - פ ע ם! לא יכולתי בלעדיהן, והסתכלתי על כל מיני דברים שהן כתבו לי, מכתבים שעשו בשיעור וכל מיני "חברות לנצח" שעושים בתור ילדים קטנים. היה לי עצוב נורא, וביקשתי שנחזור להיות חברות. גם בנות מהצד, אותן ה"ידידות" (עלאק) אמרו שמוזר להן שאנחנו רבות, כי אנחנו היינו בלתי נפרדות. ירדתי על הברכיים, וה**** האלה הציבו לי תנאים. "את מבטיחה שאם קורה דבר כזה שוב את באה אלינו לדבר על זה ולא הולכת ומתבכיינת להורים שלך על כל דבר". ואמרו לי שהן צריכות לשקול את זה, לראות מה יש לי להגיד ולהחליט אם מתאים להן.

לפעמים אני רוצה להרוג אותן על זה, לבוא, לצעוק ולהגיד להן "מי את חושבות שאתן?! אני נפגעתי! למה בכלל הייתן צריכות לשקול משהו? אני הייתי צריכה לשקול!" אבל עד היום, זה כואב לי כי אנחנו כבר לא מה שהיינו, ואני מרגישה אשמה משום מה.

פעם אחת, אחרי המקרה, כשאחת מהן הזמינה את שתינו אליה לערב בנות, היא הכינה לנו דברים יפים. היא כתבה לי ב"מגילה" שכתבה לשתינו (בין היתר) הערה על מה שהיה אז, ושזה לא יחזור על עצמו. והכל ברוח טובה כאילו, בתוך מילים נחמדות והילולי  שמי.

מה שאבא שלי אמר לבנות האלה, זה הרס את הקשר, אבל אני חושבת שאני בכלל אשמה. אם לא הייתי פותחת את הפה שלי לא היה קורה כלום.

אני בכלל לא יודעת אם זה מתאים לכאן, יכול להיות שאני מגזימה. בגלל זה לא פתחתי את זה במפגשים שיש לי עם עוד כמה בנות, כשנושא ה"אונס" עלה. אני לא יודעת איך להגדיר את זה. אני רק חושבת שיכול להיות שאני נסחפת, ואין לי הזכות להיות כתובה בין שורות של בנות שבאמת נוצר להן כתם, וצלקת ענקית, ואני סתם מתבכיינת כי אני לא מכירה בעובדה שבין חברות דברים כאלה קורים.

זהירות - טריגר!!!!!

בן 16 מתוודה על אונס אלים שביצע בחברתו דאז.

זה היה בכתה י', אם אני לא טועה, הייתי אז בן 16 והיא היתה בת 15. אני מצטער מראש על הבלגן בסיפור, פשוט כתבתי אותו פעם אחת,ואני מפחד לשכתב אותו, כי כל פעם שאני מעלה את הסיפור הזה אני מרגיש חולני ושונא את עצמי יותר ויותר.

קראו לה טל (שם בדוי), ואני אהבתי אותה. היינו חברים מכתה ט'. זה היה בפנימיה, ואני גרתי בחדר לבד. לא קיימנו יחסי מין, זה היה רק כי היא לא הסכימה. אני, לעומת זאת, מאוד רציתי, אולי כמו כל נער מתבגר בגילי. היה לי חבר, רועי (שם בדוי), קצת מופרע, שהיה בורח מהפנימיה כדי לצאת למועדונים, לסחור בסמים וכל מיני דברים אחרים שאתם באמת לא רוצים לשמוע. סיפרתי לו על טל, על כמה שאני אוהב אותה, וכמה שאני רוצה לעשות את זה איתה ושהיא לא מסכימה.

"אל תדאג," הוא אמר "אני אמצא פיתרון".

בבוקר למחרת היה יום שבת. הוא בא אליי לחדר בשעה שמונה בבוקר ונעל את הדלת. היה לו תיק קטן כזה. הוא הוציא ממנו קונדומים. "וזה ממש ישכנע אותה!" אמרתי, עדיין זועם שהוא העיר אותי בשמונה. "זה לא הכל, יא טמבל" הוא הוציא אקדח מהתיק. התעוררתי לגמרי. "תגיד לי מה אתה משוגע?!" אמרתי "מה עובר עליך?! איך השגת את הדבר הזה?! למה הבאת את זה בכלל!?". הוא הסתכל עלי כאילו זה שומדבר מיוחד וממש כאילו חיכה לכל השאלות האלו ואמר: "א.לא, אני לא משוגע. ב. לא עובר עלי שומדבר מיוחד. ג. אל תדאג, יש לי קשרים. ד. לא רצית לזיין את חברה שלך?" הזלזול בחברה שלי, שהתייחס אליה כאילו היא איזה גוש בשר, גרם לי לכעוס יותר, אבל אז הבנתי שסופסוף אני אעשה את מה שרציתי כל כך הרבה זמן.

התקשרתי אליה, לא ידעתי מה אני עושה, והזמנתי אותה אליי לחדר ליום שישי שבוע הבא. לאורך כל השבוע היו בי שני קולות. קול אחד, שהתעלמתי ממנו, שאמר שזה לא נכון, שהיא חברה שלי ושאני אמור לכבד אותה, וקול אחר שאליו הקשבתי, שאמר שבאמת הגיע הזמן שנעשה את זה.

יום שישי הגיע. היא באה אלי לחדר, היא היתה כל כך יפה. נעלתי את הדלת מבפנים והתחלנו להתמזמז. עם זה לא היתה לה בעיה, עשינו את זה כל הזמן. השכבתי אותה על המיטה והורדתי לה את התחתונים מתחת לחצאית, הורדתי את המכנסיים. "לא, אני לא רוצה", היא אמרה. "אבל אני רוצה!" אמרתי באדישות. "די! תפסיק!" היא אמרה. כבר הורדתי את התחתונים ושכבתי מעליה, ידעתי שאני כבד, ושהיא לא תוכל לזוז. הוצאת את האקדח מתחת למיטה והיא התחילה לבכות. גלגלתי קונדום. היא בכתה, כאב לה. גם לי זה כואב היום. והתחלתי, לא היתה לי בעיה שאני עושה את זה, אהבתי אותה ועשיתי את זה בשבילי. היא התנגדה, המסכנה.

אחרי שגמרתי ירדתי ממנה ואמרתי לה שלא תעז לספר על זה שום דבר, וגם הזכרתי לה את האקדח שיש לי. היא לא אמרה מילה, רק בכתה, שלפה לי את המפתח מהכיס, יצאה החוצה וטרקה את הדלת מאחוריה. ואז התעוררתי! הבנתי מה עשיתי והתחלתי לבכות. שנאתי את עצמי וכמעט דפקתי לעצמי כדור בראש. זה הגיע לי, זה עדיין מגיע לי, אבל לא עשיתי את זה. אין לי מושג למה... עד היום כשאני שומע את השם טל, או רואה מישהי שמזכירה אותה, או בכלל נזכר באירוע - אני שונא את עצמי, אני מרגיש מגעיל ודוחה ומתבייש בעצמי כל כך.

ניסיתי להסביר את זה לטל, היא לא הקשיבה לי, אני מבין אותה. אבל אני עד היום לא סולח לעצמי, ומרגיש כל כך מגעיל וכל כך דוחה.

אז כל הבנות שכותבות על הנזקים שבנים גרמו להן - אני לא מאשים אתכן בכלום, אבל רק תזכרו שזה הכל מאהבה, ושאני וכל הגברים האחרים (אני מקווה) מרגישים בדיוק כמוני - חולניים, מגעילים, בהמות וכלבים.

יש רק עוד בקשה אחת, למגיבים: האירוע הזה כואב לי מאוד ואני מתחרט עליו יותר מכל דבר אחר בחיים שלי! אז אני מתחנן, אל תזכירו לי כמה בן זונה ומניאק הייתי, כי אני יודע את זה בעצמי, אני יודע את זה טוב מאוד.

תגובות מתלהמות יימחקו.

באותו עניין, הקשר בין אונס ואהבה.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]