מיכל

"אז אתה בעצם די מנחש מה אני רוצה להגיד לך"

הוא עומד מולי, מעביר את משקלו מרגל לרגל, אומרים שזו תנוחה שמרמזת על אי נוחות, אני פשוט חושבת שאולי בא לו ללכת לשירותים או פשוט לשבת.

"אולי תגידי וזהו, אני לא אוהב לנחש"

אני יודעת שצריך לעשות את זה מהר, ככה זה כשנפרדים, אין דרך לעשות את זה קצר וקל, או קצר ולא כואב. שונאת את הדימוי הזה של הפלסטר שמורידים מהר כדי שלא יכאב. זה בכלל לא נכון, זה כואב גם כשזה קצר ומהר.

"אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד לזמן מה"

מבטו נופל לקצה נעליו, ולא מתרומם.

"אני מרגישה שזה לא זורם בינינו"

דומיה.

אני יודעת שתמיד מדברים על אלו שנפרדים מהם. בכל הסיפורים אני שומעת על אלו שאמרו להם ללכת, וכמה שכאב להם. אבל אף פעם לא שמעתי מה קורה עם אלו שנפרדים. כי גם אלו שיוזמים את הפרידה סובלים. וכואב להם. ומחניק להם בגרון. והם אוספים את כל הכוחות שיש להם כדי להוציא משפט או שניים מהפה. והמשפט הזה שיצא לי מהפה, ושהיה לי כל כך קשה להוציא, והוא יצא כל כך חנוק וחלש, שלא הייתי בטוחה שהוא שמע אותי.

"אני מקווה ששמעת אותי..."

"כן, כן, שמעתי" הוא אומר במהירות הבזק, כדי לא להישמע חלש, כדי לא להיראות פגוע, האגו הגברי מנסה להרים את ראשו מקצות נעליו, ולא בטוח שיצליח.

"אז מה אתה אומר?"

מעבירה את הכדור אליו, שהוא ידבר קצת, שירגיש בנוח, שלא יכעס עליי, שלא יתגאה, שלא יוותר עליי כל כך מהר, שירצה לדעת למה, שיבקש, שיתחנן, שיגרום לי להרגיש יותר רצויה ממה שהייתי בכל שלוש השנים הארוכות הללו איתו, שיגרום לי להרגיש יותר אהובה מכל בחורה אחרת שיש לה חבר אוהב ומתחשב, שירצה לגעת, לחבק, לנשק, שלא יתייאש, כי אני כבר התייאשתי.

"איך שאת רוצה" הוא פולט בקצרה.

הניסיון כשל.

לא תצא ממנו מילה של תחינה, לא משפט של בקשה, לא יראה סימנים של אבלות על אובדן אהבה. פשוט יקום וילך, אפילו לא יסתכל לאחור, בוודאי לא יגיד שלום, ופשוט ייעלם, כלעומת שבא.

מתלבטת בין לתקוף לבין לוותר. להתנהג כמוהו ולהראות שלא איכפת לי. אז היו שלוש שנים, ותהיינה אהבות אחרות, יותר טובות סביר להניח. ההיגיון שעמד מאחורי רעיון הפרידה הוכיח את עצמו, ואני ממשיכה:

"טוב, אז בוא נגיד שלום יפה וכל אחד ימשיך בדרכו"

"כן, גם ככה אני צריך כבר לזוז, מאחר לעבודה את יודעת. אז שיהיו לך חיים יפים" אומר מהר ומישיר את עיניו הבהירות מול עיניי הכהות, ואני מחפשת למצוא שם טיפה של צער, מעט עצבות.

מתוך נימוס אנו ניגשים לחיבוק אחרון, ואני מתחילה להרגיש את החנק בגרון ויודעת שאחרי שתיסגר הדלת יגיעו הדמעות.

מלווה אותו לדלת, וסוגרת מיד, בלי לחכות, בלי מבט אחרון. נשענת בגבי אל הדלת והדמעות באות. יורדת לאיטי לרצפה, מגששת אחר אויר לנשימה ובוהה בין הדמעות, מחפשת נקודה בחלל להתמקד בה, אך לא מוצאת. מבין הדמעות שומעת גם אותו בוכה, בשקט בשקט, מעבר לדלת. ויודעת שגם הוא, מנסה לנשום ומחפש נקודה בחלל לבהות בה, אך לא מוצא.