מיכל

"אני לא מבין מה את רוצה ממני, את פשוט משגעת אותי כל פעם מחדש,  מאשימה אותי כל פעם בשטויות שלך,  תגידי, באמת, זה לא נמאס לך? כי לי זה כבר נמאס!"

עידו פוסע בעצבנות בחדר, פניו אדומות, מנופף בידיו, עיניו משוטטות אחרי מסלול ההליכה שלו מקיר לקיר, ורינת יושבת על הכסא בכניסה למטבח.

"אני לא סתם אומרת וזה לא שטויות! למה כל מה שאני אומרת תמיד נחשב בעיניך לשטויות?"

עידו עוצר, ומיד ממשיך:

"די נשבר לי באמת, אני לא יכול ככה, את כל הזמן חושדת, חושבת שאני בוגד בך. תגידי, בשביל מה לי לבגוד בך? אם הייתי רוצה הייתי פשוט הולך לא? הרי זה לא שאנחנו נשואים"

רינת פוקחת זוג עיניים לרווחה וגם פיה נפער

"מה זה קשור לנישואין בכלל? ואם כבר מדברים על זה..."

"לא! אל תדברי על זה ואל תשני לי את הנושא, אני רוצה לסגור את העניין הזה אחת ולתמיד, אני לא יכול שתעקבי אחרי כל צעד שלי ותרדי לפרטים, אני צריך את החופש שלי, ואני לא יכול עם חטטנות וחשדנות, אז אם את לא מסוגלת לרדת מעניין בגידות וחשדות, אז אולי כדאי שנחשוב על פירוק החבילה"

בשנייה עיניה של רינת נהיות אדומות והתחלה של דמעות נקוות בעיניה.

"לא, אל תגיד דבר כזה... אני מבטיחה לא להיות חשדנית יותר, אבל אתה יודע שזה נורא קשה לי"

עידו נעצר ונרגע, הוא ניגש לרינת, יורד על ברכיו ושם את ידיו על ברכיה, עיניו מתמקדות על שלה, והוא אומר בקול שליו ומרגיע:

"את יודעת שאני אוהב אותך, ואני לא רוצה שניפרד, אבל החשדנות הזו שלך תהרוג את שנינו בסוף, אז תבטיחי לי להפסיק עם זה, תתני בי אמון מלא כמו שאני נותן בך, והכל יהיה בסדר"

רינת מהנהנת באלם ועידו מזדקף והולך לכיוון המקלחת, ורק עיניה של רינת מלוות אותו כשהיא ממלמלת בשקט לעצמה:

"רק שבסוף לא קיבלתי ממך תשובה למה לעזאזל לא ענית לי כל אחר הצהריים לטלפון ולמה אף אחד בעבודה שלך לא ידע להגיד לי איפה אתה"

הערב עבר לו בנעימים, רינת ישבה בנוחות בסלון וקראה עיתון בעוד עידו הסתכל במשחק כדורגל בטלוויזיה, שניהם היו אחרי אוכל טוב, מקלחת נעימה, ופיהוקים קלים החלו לצוץ מדי פעם אצל שניהם.

בסביבות השעה עשר וחצי, צילצל הטלפון, עידו ענה

"הלו",

אתנחתא קלה

"אהלן מה העניינים?"

ואז קם עידו והלך לכיוון המטבח. רינת, כהרגלה החשדני, ניסתה להקשיב אולם שמעה רק את קולו הנמוך של עידו ולא הצליחה לפענח אף מילה. בהחלטה של רגע היא קמה ונכנסה למטבח לקחת כוס מים, עידו הפסיק את דיבורו, עשה את עצמו מאזין והלך לכיוון חדר העבודה, שם שמעה שוב רינת את קולו הנמוך, אולם לא יכלה להיכנס אחריו כי ידעה שיצעק עליה שהיא חושדת בו.

לאחר כמה דקות נכנס עידו בחזרה לסלון והניח את הטלפון האלחוטי על מושבו והמשיך לצפות בכדורגל בלי לומר מילה.

"מי זה היה?" שאלה רינת

עידו ענה בחוסר חשק:

"מישהו מהעבודה, הוא צריך משהו מחר על הבוקר והוא יגיע מאוחר אז הוא ביקש את זה ממני"

"אה. כי יכולת לדבר מפה לא היית חייב ללכת למטבח או לחדר..."

"אל תתחילי" קולו של עידו התרומם קמעה, "ככה התחשק לי לדבר! ואת כבר מתחילה לשכוח על מה שדיברנו היום"

"צודק. סליחה. מצטערת. לא קרה כלום."

רינת ידעה שאין לה סיכוי לשכוח מזה, לא על מה שדיברו ולא על התנהגותו המוזרה של עידו בזמן האחרון.

הם חברים כבר שבע שנים, שניהם בני 32, שניהם עובדים בעבודות קשות וגם גרים ביחד כבר יותר משלוש שנים. בעצם הם כמו זוג נשוי לכל דבר, רק שעידו קצת התחמק מנושא חתונה עד היום ובזמן האחרון הוא מתחמק מכל דבר.

פתאום יש חלונות זמן כאלה שבהם הוא נעלם, ורינת בלית ברירה החלה לחשוד. אולי היא צריכה להאשים את האינטרנט שבו היא החלה לקרוא יחסית הרבה באחרונה, שבו קראה סיפורים רבים על בגידות וכמה שזה קל לבגוד בלי להתגלות אי פעם. אולי זה הפחד האישי שלה לחוסר רצונו של עידו להתחתן איתה, אולי הוא חושב שהיא לא מספיק טובה בשבילו, אולי הוא חושב שימצא משהו יותר טוב ממנה? אחרת למה שלא ירצה להתחתן? מה עוצר אותו? כנראה שמישהי אחרת...

רינת החליטה לעשות מאמץ ולעקוב קצת אחרי עידו, הרי היא לא הגיעה למצב קריטי שבו היא צריכה לשכור בלש פרטי או משהו כזה, אבל בשביל השקט הנפשי שלה היא חייבת לבדוק את העניין בעצמה. אם היא לא תצליח היא תיקח עזרה חיצונית, אבל לא יזיק לנסות קודם בעצמה. מה גם שהיא לא רוצה שעידו יידע מזה, אז הכי טוב לעקוב אחריו בעצמה, רק לכמה ימים, לא משהו רציני, רק בשביל להרגיע את עצמה במקצת.

היא לא הודיעה כלום במקום העבודה שלה ובאה לעבוד כרגיל, אבל בהפסקת הקפה של הבוקר, עשתה בדיקה טלפונית, והתקשרה בשם בדוי למקום עבודתו של עידו, הוא היה שם. הטלפון הבא היה שוב בשם בדוי נוסף לעבודתו, הפעם בהפסקת הצהריים, שהיא כידוע זמן טוב לבגידות כמו שרואים בסרטים... גם הפעם עידו היה במשרדו. בשעה ארבע לערך, שהוא בערך אותו הזמן שבו נעלם לה עידו יום קודם, שוב ביצעה שיחה למשרדו בשם בדוי נוסף, והפעם נאמר לה על ידי מזכירתו ש"עידו יצא לסידורים ולא ידוע מתי ישוב..."

רינת כעסה על עצמה על הפיספוס, ורשמה לה למחר להתקשר יותר מוקדם או לחילופין לחכות מחוץ לבניין עבודתו כבר מהשעה שלוש.

למחרת, לאחר שהודיעה בעבודתה שהיא "יוצאת לסידורים ולא ידוע מתי תשוב" (אם לעידו מותר אז גם לה) המתינה רינת ליד בניין עבודתו של עידו בפינה מוסתרת.

בשלוש ורבע בערך ראתה רינת את עידו יוצא מדלת הבניין ומתחיל ללכת, רינת החלה לעקוב אחריו, בתור מעקב ראשון הייתה רינת די מרוצה מעצמה, היא שמרה על מרחק מעידו וגם אם היה מסתובב לא בטוח שהיה מזהה אותה, כי את עיניה כיסו משקפי שמש גדולים שהשאילה מחברה לעבודה, את שערה אספה לקוקו, מה שלא עשתה מעולם, ועל ראשה שמה כובע קלוע מקש שקנתה בדרך ליד השוק. על בגדיה לבשה מעיל קל שהיה קבור בארונה כבר הרבה זמן ועידו בוודאי אינו זוכר אותו ואולי אפילו לא ראה אותו אף פעם, כך שלא היה כמעט סיכוי שיזהה אותה במקרה ויחליט לפנות לאחור.

כשעקבה אחריו ברגל, נבהלה לפתע מעצם המחשבה מה יקרה אם יקח מונית לפתע או יעלה על תחבורה ציבורית, הלוא את מכוניתו השאיר בחניון העבודה, כיצד תעקוב אחריו? אולם לאט לאט הבינה רינת כי דרכו של עידו תהיה רגלית מכיוון שהוא המשיך ללכת מרחק מה ולא חיפש מונית או תחנת אוטובוס.

לאט לאט חשה כיצד ליבה צונח לאיטו כאשר הדרך החלה להיראות לה מוכרת, ככל שהתקדמו ויצאו מהרחובות הראשיים של העיר לכיוון הפרברים הבינה רינת לאן הולך אהוב ליבה... היא זיהתה את הרחוב כמובן ואת הנוף המוכר: את העצים הגבוהים בצידי הדרך, את מרצפות הרחוב ההולנדי, היא זיהתה את הדרך לבית אחותה הגדולה, מעיין ובעלה אסי.

רינת נעצרה לפני הסיבוב לבית, בראותה את עידו נעלם בפתח הבית, מבולבלת. למה שעידו יילך לאחותה באמצע היום? מה יש לו לחפש שם? עד כמה שידוע לה אחותה בבית, עם תינוקה הקטן שנולד לפני חודשיים, ואסי, בעלה, בעבודה. מה יש לעידו לחפש שם לעזאזל? ועוד באמצע יום עבודה באמצע השבוע.

רינת החליטה החלטה אמיצה, להתקשר אל אחותה מהסלולרי שעימה, באותו הרגע, רק בשביל לדעת מה קורה, אם יש מישהו בבית, אם היא קיבלה את פניו של עידו ואם היא תסתיר זאת ממנה.

רינת חיכתה כמה צלצולי חיוג עד שענה המשיבון, היא סגרה את הסלולרי, ללא מענה לא ידעה רינת מה לעשות, האם פשוט ללכת, או לחכות ולראות מתי עידו יוצא, הרי הוא חייב לצאת מתישהו, או שפשוט להתפרץ פנימה (יש ברשותה את המפתח לבית) ולתפוס אותו ואת אחותה על חם...

מחשבות הרסניות החלו לטייל במוחה של רינת. תיאורים של מה שתמצא שם בפנים במקרה ותתפרץ פנימה, תמונות מזעזעות של אחותה כשהיא עירומה כביום היוולדה בזרועותיו של עידו הציפו את מוחה של רינת וזעם עלה וגאה במחשבתה.

המחשבה על ההסתרה הזו ממנה. אחותה הבכורה! האהובה והנערצת עליה! שנערצת בעיני כולם בעצם. תמיד הייתה אחותה יותר טובה, יותר יפה, יותר מוצלחת, כזו הגונה, לא הייתה אישה אחת בסביבתה שלא רצתה להיות במקומה. ולא רק זה, גם את הבעל המושלם יש לה! כזה חתיך, ומרוויח כל כך הרבה כסף, ויש לו כזה קול, שרק מרמז על אהבתו הגדולה אליה.

כמה ברת מזל אחותה, אז לא מספיק שכל השנים שפר עליה מזלה כל כך אז גם את עידו שלה היא לוקחת? רינת הרגישה איך זעמה עולה וגואה, עדיין התקשתה להאמין שאחותה תעשה לה דבר כזה, אחותה האהובה והמסורה.

ועידו! הממזר הנחש הזה! לא מתבייש! בוגד בה ועוד עם אחותה, אם טרייה לילד, נשואה באושר ועושר, ומכחיש בכל כוחו את הבגידה! ואיך שצעק עליה אתמול ואיך שנזף בה שהיא חושדת בו לשווא והנה! "יא חתיכת נקניק מזויף שכמותך" קיללה רינת בקול רם, וזעמה כבר סיחרר את ראשה, תחושת הבגידה צימררה אותה כמו ביום קר וגשום, היא הרגישה איך כל עולמה חרב עליה ברגע אחד "איך בזבזתי עליך שבע שנים" צעקה, ולא היה איכפת לה אם מישהו ברחוב יראה אותה, גם לא אם זה מישהו שמכיר אותה.

היא החליטה בו ברגע שהיא נכנסת לבית, בלי לחשוב על תירוץ או סיבה לבואה, החלה רינת לצעוד במהירות לעבר הבית, בשוכחה את "תחפושתה" הנוכחית צעדה כמות שהיא ישר אל הכניסה הראשית, משחילה את המפתח שברשותה למנעול הדלת המוכרת לה כל כך, ושברגע זה נראתה כמסתירה בחובה סוד מזעזע ומשפיל.

בתחילה הבית נראה ריק, לא נראה אף אחד במסדרון הכניסה וגם לא נשמע אף קול. רינת נכנסה וטרקה אחריה את הדלת, היא לא טרחה להיות בשקט, השקט כבר לא עניין אותה כהוא זה. היא רק רצתה לראות את עידו ומעיין, ולהוציא עליהם את כל זעמה.

בקצה המסדרון שמעה רינת את זרם המים בחדר האמבטיה, היא צעדה אליו ישירות, חולפת על פני כמה חדרים בבית אבל לא בודקת מי נמצא בהם, היא פתחה את דלת חדר האמבטיה בזעם עצור וגילתה לתדהמתה את עידו! מתקלח לו בשלווה, כאילו התקלח בביתו שלו.

"עידו!"

עידו מסתובב אליה נדהם

"רינת, מה את עושה פה?"

"עזוב מה אני עושה פה! מה אתה בדיוק עושה פה?"

ההבנה מחלחלת אל פניו של עידו והוא ממהר לומר:

"זה לא מה שאת חושבת!"

"אה כן? זה לא מה שאני חושבת? ואתה בכלל יודע מה אני חושבת?"

רינת שומעת רשרוש מאחוריה, היא מסתובבת ורואה את אחותה האהובה עומדת מחזיקה בידיה בקבוק של תינוקות.

"רינת, מה את עושה פה?"

"מה שעידו עושה פה כנראה, וזה בדיוק מה ששאלתי אותו"

מעיין מקבלת גם היא את אותה הבעת פניו המובכת של עידו, ויורה גם במהירות:

"זה לא מה שאת חושבת"

"נו באמת שניכם, עליתם לי על העצבים! אני באה באמצע יום עבודה רגיל אלייך הביתה ומוצאת את עידו מתקלח לך באמבטיה! מה בדיוק אני אמורה לחשוב? ואם יש לך או לעידו הסבר אחר לתופעה הזו אז כדאי שתגידו לי אותו ומהר!"

עידו יוצא מהמקלחת עטוף במגבת, ובקול מרגיע אומר

"תירגעי רינתי, אנחנו כבר מסבירים לך" אחרכך פונה למעיין "חייבים לספר לה כי זה באמת נראה לא טוב"

רינת התיישבה בסלון, בספה שמשמאלה התיישב עידו, מנוגב ולבוש, ריח קל של 'שמפו מעיין' נודף ממנו כאילו כדי לעצבן את רינת. דקה אחריו הניחה מעיין על השולחן מגש עם כוסות קפה ועוגיות, והתיישבה. שלושתם החליפו מבטים ביניהם עד שמעיין החלה לדבר.

"רינתי, זה באמת לא מה שאת חושבת" קולה המרגיע של מעיין מצליח להרגיע גם את רינת הנסערת, כמו תמיד. קולה יצליח להרגיע גם עדר זועם של סוסים אם יש צורך, ככה זה עם מעיין, המרגיעה הלאומית.

"קודם כל הסיבה שעידו התקלח כאן היא שהכנתי לנו קפה והוא נשפך עליו, והוא רצה להתקלח ולהחליף בגדים. שנית כל, עידו היה המלאך הגואל שלי ושל אסי בחודשים האחרונים. נכנסנו לצרה כספית, לא אלאה אותך בפרטים הטכניים, למה וכמה, אבל עידו הציע את עזרתו, והסכמנו לקבל אותה בתנאי שאף אחד לא יידע על זה, גם לא את או ההורים"

רינת הייתה בהלם

"לא ידעתי כלום! אבל למה? למה לא סיפרת לי? הייתי עוזרת לך גם, הרי אני אחותך!"

"כי לא רציתי שתדאגי, וגם שההורים לא ידאגו, את לא היית יכולה להסתיר מהם כלום ואז הם היו דואגים גם. בכל מקרה הבעיה נפתרה, והחודש כבר התכוונו להחזיר לעידו את כל מה שהלווה לנו, כבר יש לנו את הכסף בשבילו, והיום הוא בא לקחת את אחד הצ'קים האחרונים"

רינת מפנה את מבטה אל עידו, פניה סמוקות ועיניה מבולבלות מגששות אחר עיניו של עידו

"תודה עידו, שעזרת לאחותי ובעלה, אני לא יודעת מה להגיד עכשיו חוץ מתודה"

מעיין קמה ממקומה

"אני אלך למעלה לבדוק מה עם הקטן שלי, אתם יכולים להמשיך לשבת, אל תברחו עדיין, אני אכין לכם עוד מעט משהו לאכול"

מעיין עלתה למעלה ועידו התקרב לרינת וחיבק אותה אליו.

"אני מצטער שנאלצתי להסתיר ממך את כל זה, אבל אחותך התעקשה על זה, אחרת היא לא הייתה מסכימה לקבל עזרה, הלוויתי להם מהכסף ששמרתי בשבילנו בצד, בשביל להתחתן, ועכשיו אני אקבל אותו בחזרה ונוכל להמשיך, בדיוק כמו שרצית...."

עיניה של מעיין נתמלאו דמעות ואפה האדים

"אני אוהבת אותך" לחשה אליו ברעד "ואני תמיד יאהב"

עידו חזר לעבודה וזימזם למזכירתו להכין לו כוס קפה

"שחור וחזק, הכי שחור והכי חזק שאת מסוגלת להכין"

בשעה שהניחה את כוס הקפה הרותחת על שולחנו אמר עידו

"לא תאמיני מה עבר עליי עכשיו כל אחר הצהריים"

אפרת, מזכירתו, שהייתה רגילה כבר לסיפוריו הפרטיים והארוכים של עידו, השיבה בסבלנות

"מה קרה עידו?"

"אל תשאלי, רינת כמעט 'תפסה' אותי ברומן מהצד, חשבה שאני בוגד בה עם אחותה, הלוויתי להם כסף ובאתי היום לקחת בחזרה ורינת עקבה אחריי, היית מאמינה? עקבה אחריי ברגל מהעבודה ועוד בתחפושת כזו כמו בסרטים עם כובע קש גדול, משקפי שמש ענקיים ומעיל אפור ארוך, בקושי זיהיתי אותה"

עידו צחק בכל ליבו

"בחיי, קשה לי להאמין איזה מזל גדול היה לי"

"יותר מזל משכל" הפטירה בלחישה אפרת, כשידיו של עידו אספו אותה אליו ושפתיו רפרפו על צווארה בדרכם אל שפתיה, לנשיקה לוהטת.

"אז אתה בעצם די מנחש מה אני רוצה להגיד לך"

הוא עומד מולי, מעביר את משקלו מרגל לרגל, אומרים שזו תנוחה שמרמזת על אי נוחות, אני פשוט חושבת שאולי בא לו ללכת לשירותים או פשוט לשבת.

"אולי תגידי וזהו, אני לא אוהב לנחש"

אני יודעת שצריך לעשות את זה מהר, ככה זה כשנפרדים, אין דרך לעשות את זה קצר וקל, או קצר ולא כואב. שונאת את הדימוי הזה של הפלסטר שמורידים מהר כדי שלא יכאב. זה בכלל לא נכון, זה כואב גם כשזה קצר ומהר.

"אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד לזמן מה"

מבטו נופל לקצה נעליו, ולא מתרומם.

"אני מרגישה שזה לא זורם בינינו"

דומיה.

אני יודעת שתמיד מדברים על אלו שנפרדים מהם. בכל הסיפורים אני שומעת על אלו שאמרו להם ללכת, וכמה שכאב להם. אבל אף פעם לא שמעתי מה קורה עם אלו שנפרדים. כי גם אלו שיוזמים את הפרידה סובלים. וכואב להם. ומחניק להם בגרון. והם אוספים את כל הכוחות שיש להם כדי להוציא משפט או שניים מהפה. והמשפט הזה שיצא לי מהפה, ושהיה לי כל כך קשה להוציא, והוא יצא כל כך חנוק וחלש, שלא הייתי בטוחה שהוא שמע אותי.

"אני מקווה ששמעת אותי..."

"כן, כן, שמעתי" הוא אומר במהירות הבזק, כדי לא להישמע חלש, כדי לא להיראות פגוע, האגו הגברי מנסה להרים את ראשו מקצות נעליו, ולא בטוח שיצליח.

"אז מה אתה אומר?"

מעבירה את הכדור אליו, שהוא ידבר קצת, שירגיש בנוח, שלא יכעס עליי, שלא יתגאה, שלא יוותר עליי כל כך מהר, שירצה לדעת למה, שיבקש, שיתחנן, שיגרום לי להרגיש יותר רצויה ממה שהייתי בכל שלוש השנים הארוכות הללו איתו, שיגרום לי להרגיש יותר אהובה מכל בחורה אחרת שיש לה חבר אוהב ומתחשב, שירצה לגעת, לחבק, לנשק, שלא יתייאש, כי אני כבר התייאשתי.

"איך שאת רוצה" הוא פולט בקצרה.

הניסיון כשל.

לא תצא ממנו מילה של תחינה, לא משפט של בקשה, לא יראה סימנים של אבלות על אובדן אהבה. פשוט יקום וילך, אפילו לא יסתכל לאחור, בוודאי לא יגיד שלום, ופשוט ייעלם, כלעומת שבא.

מתלבטת בין לתקוף לבין לוותר. להתנהג כמוהו ולהראות שלא איכפת לי. אז היו שלוש שנים, ותהיינה אהבות אחרות, יותר טובות סביר להניח. ההיגיון שעמד מאחורי רעיון הפרידה הוכיח את עצמו, ואני ממשיכה:

"טוב, אז בוא נגיד שלום יפה וכל אחד ימשיך בדרכו"

"כן, גם ככה אני צריך כבר לזוז, מאחר לעבודה את יודעת. אז שיהיו לך חיים יפים" אומר מהר ומישיר את עיניו הבהירות מול עיניי הכהות, ואני מחפשת למצוא שם טיפה של צער, מעט עצבות.

מתוך נימוס אנו ניגשים לחיבוק אחרון, ואני מתחילה להרגיש את החנק בגרון ויודעת שאחרי שתיסגר הדלת יגיעו הדמעות.

מלווה אותו לדלת, וסוגרת מיד, בלי לחכות, בלי מבט אחרון. נשענת בגבי אל הדלת והדמעות באות. יורדת לאיטי לרצפה, מגששת אחר אויר לנשימה ובוהה בין הדמעות, מחפשת נקודה בחלל להתמקד בה, אך לא מוצאת. מבין הדמעות שומעת גם אותו בוכה, בשקט בשקט, מעבר לדלת. ויודעת שגם הוא, מנסה לנשום ומחפש נקודה בחלל לבהות בה, אך לא מוצא.