זה הזוי, לכתוב פה, כשגם ככה אף אחד לא רואה, אבל יש משהו בזה שפעם במליון שנה אני נכנסת ורואה מה כתבתי לפני הרבה זמן. פעם כתבתי הרבה, כשרע לי יש לי השראה, המילים פורצות מתוכי בתוך זרם של רגשות והאצבעות לא מפסיקות לרקוד על המקלדת. הרעש של תקתוק המקשים עושה לי טוב, מטהר, יותר מרעש העיפרון על הדף. אבל עכשיו רגיל לי.לא טוב לא רע, לא בשר, לא חלב, פרווה. ולפעמים, עד כמה שזה הזוי, נראה לי שאני מעדיפה רע על פרווה. כשרע לי אז רע עד הסוף, ולא נראה לי שאי פעם הייתי שמחה עד הסוף. אמנם הייתי שמחה, אבל אף פעם לא במקסימום של השמחה. אני לא חושבת שהרבה אנשים זוכים לשמחה עילאית. אני אסתפק כרגע בשמחה רגילה. אני לא דיכאונית. אבל בשלב הביניים הזה כרגע, מצב שאני בה כבר שנתיים, שבו טוב לי , יש לי חברים, אני עושה דברים שאני אוהבת, אבל לא מצליחה להנות מזה לחלוטין. במצב הזה אני משתגעת. בא לי לאהוב עד הסוף ולהרגיש על גג העולם, בא לי להתמסר לחלוטין וגם להיפגע, אבל לפחות להרגיש.
אני טובעת בתוך הלחץ הזה של מחוייבויות ולימודים כשאני פאקינג בת 16. בא לי לברוח, בא לי להתאהב, בא לי להרגיש, בא לי להיות הכי חופשייה שאפשר. בא לי אבל ממש לא יוצא לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
