"הדרך המהירה ביותר למוסד", עפ"י דשה
דברים שצצים בראש וממאנים להיעלם... |
| 10/2007
כמה שאני אגיד לחלום\סיוט הזה לילה טווב, הוא לא יעזוב, אתה לא תעזוב ניר.
השביתה הזאת ממש לא עושה לי טוב.....
העיתוי גרוע-
אני מרגישה בדיוק בתקופה הזאת עומדת במקום, לא מתקדמת לשום דבר משמעותי,
חוץ מבאימונים כמובן, אבל זה לא משקף את כל החיים שלי.
פעם הרגשתי כל כך בטוחה בעצמי
והנה, בשבועות וחודשים שאחריו, אני רק מוקפת רחמים עצמיים.
וזה לא עוזב,
כמה שאני אבקש,
כמה שאני אגיד לו : לילה טוב
שלום ולא להתראות.
זה לא עוזב
ואנשים לא מבינים אותי
לא מכירים אותי פתאום
כי זאת אני החזקה,
ופתאום ככה.
:S
ואני מבינה למה האנשים
שקרובים אלי לא מבינים
כי גם אני
אני לא מבינה
למה ככה.
=\
אני רוצה לחזור לעצמי,
לא אליך ניר.
אני יודעת כבר שאנחנו לא נחזור ביחד
למרות שבתוכי אני רק בונה תוכניות
איך נחזור
אבל זה לא יקרה
אני צריכה להבין
להכריח את עצמי להבין
שלא הכל אפשרי, דאמט.
אז פשוט,
אני רוצה להגיב כבר לחיבוקים האלה
של החברות שלי
לתשומת הלב שאנשים משרים עלי
להבין, שהוא לא היה המרכז בחיים שלי
שיש עוד חיים אחריו.
אולי אהבתי אותו, אולי לא אהבתי אותו, אני אפילו בזה כבר לא בטוחה.
בתקופה שהייתי איתו הייתה תקופה שאדמה התערערה מתחתיי
ורעידות האדמה התכופות האלו מצאו חן בעיניי
והידיים חיבקו וליטפו.
וחיוכים התעופפו.
ונשיקות היו הדבר האמיתי, או בעצם, הזויות, כי לעולם לא עוד.
הוא היה דבר שאני לא אשכח כנראה.
הוא פגע בי.
אבל זה היה צפוי, ושנינו ידענו את זה.
אני כל כך לא מכירה את עצמי יותר.
רוצה להעסיק את עצמי במשהו.
עבודה, או לימודים אבל לא מצליחה.
אין לי כוח יותר
ואני לא מבינה
אני רוצה לבכות אותך ניר.
לא הזלתי דמעה מאז שזה קרה,
ומגיע לי,
לבכות.
רק פעם אחת ודיי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
