האמת היא שלא הכל כ"כ זוהר איתי כמו שכולם חושבים, הכל די בזבל וקשה לי להתכחש לזה, אפילו סגרתי את הפלאפון.

באלי לעבור בצפר, לביצפר מה זה רחוק.. כ"כ רחוק עד שאין סיכוי שמישהו ימצא אותי, יש לי סיבה לכך שאני לא קושרת קשריי דם עם האנשים בשכבה שלי, אני לא אוהבת אותם.. את רובם ז"א.

ב20 ליוני שנה הבאה, אני אנתק קשר עם כולם ואתחיל חיים חדשים, זאת התכנית.

הבצפר היה הפרק הראשון בחיי, ובספרים בכל פרק הגיבור עוזב אחריו אנשים ובפרק אחריו מכיר אנשים חדשים, מובן שהוא לוקח איתו כמה מהאנשים הכי חשובים לו, אבל אני לא רוצה להיות גיבור כזה.

נכון שאני מגיעה לבצפר פורחת ומאוהבת, העיניים שלי נוצצות כאילו יש לי חום של 40 מעלות ואני אפילו פותחת את הפה ומעזה לשיר משהו, אבל לא. ממש לא.

האגואיזם שלי מפתיע אותי שוב ושוב מחדש, ושוב אני דוחה את עצמי ועושה לעצמי חשק להסתגר בחדר ולהטביע את עצמי בדמעות שלי, ואני אשמה ברוב הדברים.

אני לא נראית ככה, אבל אני מהאנשים שאם משהו לא הולך בדיוק כמו שהם רוצים, הם ישתגעו בגלל זה, ואם הם לא מקבלים מה שהם רוצים יתפוצצו עולמות ואם חס וחלילה מישהו, ולא חשוב מי - כל אחד! מעז לפתוח פה נגדם..............

לעזאזל, הוא רק רוצה שיהיה לי טוב ואני נכנסת בו על זה.

זכיתי בפרס הכי גדול שבחורה יכולה לבקש וככה אני זורקת אותו.. מה אני עושה?! אוף. לא רגע, מה הוא עושה? איתי?! אה כן.. שכחתי, הוא אוהב אותי. אז למה דווקא הוא תמיד יודע בדיוק איך לעצבן אותי גם אם זה לא בכוונה? [וזה אף פעם לא היה בכוונה, זה תמיד בטעות.. אפילו אני רואה את זה]

אני כותבת כאן, כי האמת..

אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר