גם בימים הטובים שלי יש לי מן חשק ללכת לים מאוחר בלילה, לבד, לעמוד מול הים ולצעוק.

לצעוק ולצרוח כל כך חזק עד שהדמעות ירדו, אלה שלא רוצות לצאת ביום רגיל ונאגרות עד שהמשקל הכבד שלהן יושב על הלב ויוצר סוג של מועקה.

ואז, אחרי שאני אצעק והדמעות ירדו, אני אוכל שוב לשבת על החול הרך ולנשום שוב...