כשראיתי אותו רץ ככה, נדהמתי!
זאת הפעם הראשונה שראיתי משהו רץ מהר כל כך.
בקושי עברה שניה ואני כבר 5 מטר מאיפה שהייתי.
ועוד הוא!
זתומרת, ידעתי שמשהו בו שונה, מהרגע הראשון שראיתי אותו נכנס ל"כיתה"
הרגשתי שהוא שונה, שהוא לא כמו כל השאר.
הוא תמיד הסתכל עלי במבט מוזר כזה, כאילו הוא לא מצליח להבין משהו.
כאילו הוא לא מצילח להבין אותי.
זה הבהיל אותי.
הייתי מדברת איתו על זה אם הוא לא היה כל כך שונה...
אבל לא יכולתי.
זאת הייתה הפעם הראשונה שנגעתי בו, שהוא נגע בי.
הרגשתי כל כך הרבה אנרגיות עוברות אלי ממנו...
נראה לי שהתעלפתי לכמה דקות.
הזיכרון שלי דיי מטושטש מאותו יום, יום ששינה את חיי, יום שהבנתי שאני לא לבד,
שזה לא דבר חולף, שזה לא קורה לכל אחד.
כשקמתי מצאתי את עצמי שוכבת על ספסל מבודד, הוא היה ספסל ליד, כאילו משגיח עלי.
לא הרגשתי מעולם יותר שלמה על עצמי, לא ידעתי כלום ובעצם ידעתי הכל!
ידעתי שאני שונה, ידעתי שגם הוא שונה.
הוא התקדם אלי ושאל אותי מה אני מרגישה.
לא הבנתי למה הוא שאל את זה.
אמרתי לו שאני מרגישה בטוחה.
שטוב לי ואני אפילו לא יודעת למה.
הוא נראה מאוד מבולבל, מתוסבך עם עצמו.
כאילו גילו לו את מהות קייום האדם והוא לא מסכים אליה.
רציתי לחבק אותו.
רציתי להגיד לו שהכל יהיה בסדר, למרות שבעצמי ידעתי שהכל ילך ויהיה יותר גרוע.
פתאום המקום התמלא באנשים, שלא היו שם קודם.
זה היה נורא מוזר, הם צצו להם משום מקום.
או שאני פשוט לא סמתי לב לקיומם.
ניסיתי לחשוב כמה דקות מה נשמע יותר הגיוני.
הגעתי למסכנה שאני והוא לא היינו שם קודם, שאר האנשים דווקא היו.
ההרגשה הקודמת שלי חזרה אלי, לא ההרגשה הטובה והבטוחה ומוגנת, אלה ההרגשה הפחדנית והמעצבנת של תמיד.
קמתי, והתכוונתי ללכת כשלפתע נשמע קול חלש ביותר מתוך המוני עצים שגם לא היו שם קודם, הסתכלתי סביב, אף אחד שהיה בכיוון של העצים לא שמע, חוץ ממנו.
רק אני והוא שמענו את זה.
נמשכתי אל זה באופן שלא יכולתי להתנגד, זה השתלט עלי מבחוץ, זה שלט בי.
התקדמנו לעבר העצים ונכנסנו לתוכם.
העצים לאט לאט עלו באש אך לא נשרפו.
זה היה כאילו לא שייך לעולם שהכרתי.
פתאום הופיע שער גדול, נכנסנו לתוכו.
ואז...
מושכים אותי לשם,
שוב.
חייבת ללכת.
realistic question
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
