אתמול בלילה ראיתי את סופרמן חוזר. חזרתי הביתה עם פנצ'ר, באוטו ובמצב הרוח. הסרט מעולה - ולחובב הז'אנר כמוני הוא הכרחי. אמנם, חלק ניכר מהאפקטים והעיצוב הכללי מיושנים מאד, אבל גם בזה יש קסם וחתרנות מסוימת. לראות את סופרמן תלוי באוויר, בצורה שכל כך ברור ממנה בדיוק היכן הריתמה שמחזיקה אותו ושהכל מסביבו זה רקע מודבק זה חביב, וגם קצת גורם מחשבה - התמימות שלנו נעלמת עם הזמן, או שמא היא פשוט מתקדמת למקומות אחרים? זה עניין של הדור או של הגיל? האם הצאצא שלי, כשיראה סרט דומה כשתגיע שעתי, יתפעל מאותם דברים פשוטים יחסית שאני התפעלתי - או שבדורו הם יהיו כבר מובנים מאליהם? האם אנחנו מאבדים את תמימותנו בצורה אבולוציונית?
אבל זה לא הפנצ'ר. תוך כדי הסרט התעדכנתי בחדשות. בסרט (זהירות, ספוילר לא ממש חשוב) סופרמן מציל מטוס. בחיים, המסוקים התרסקו. בסרט סופרמן מציל אישה ובנה מחטיפה בידי הנבלים, בחיים החטופים שלנו נותרים אצל שוביהם. בסרט מנסים לחזור מהתפיסה ש"לא צריך סופרמן", ורוכבים על הגל הפוסט-פוסט מודרני שחוזר ומתרשם מגיבורי על. אנחנו תלויים לנו, חלקנו מודרניים וחלקנו פוסט, בידיעה ברורה על הסכנה.
אז יש באמת תרבות בינלאומית? האם לבנוני שיראה את הסרט יחוש כמוני? וצרפתי? ואמריקאי? העולם מתפרק לו לאיטו לידי הנבלים הקטנים נוסח אלו שג'יימס בונד נלחם להם, משופעי תסביכי גדלות, נסראללים כאלו? או שמא יש רוע גדול, לקס לותרי, שמתמיד ומתחבא מאחורי ההסטוריה? האם אנחנו באמת צריכים את סופרמן שלנו? אנחנו מחכים לו בכלל?
הדמוקרטיה הישראלית קרובה הרבה יותר להתגוננות הקיצונית של סופרמן. בליצקריגים על ביירות הם חלק מההתנהגות המצופה. קטיושות עלינו הם חלק בלתי נפרד מקרית שמונה וקסאמים בשדרות. מישהו אמר שאם באירופה או בארה"ב היו מטילים מרגמה אחת הן היו פותחות במלחמה מלאה, קרקעית, על יריבותיהם. אבל הספקולציה הזו מסיטה את העיקר. השכנים שלנו הם לא אירופאים - וגם אנחנו, מסתבר, לא.
רוצו לראות את סופרמן. אני לא מבטיח לכם פרידה מהצרות המיידיות, אבל לפחות תתענגו על הנבל המעולה ביותר שראיתי מזה שנים, קווין ספייסי. בתפקיד קומי למעשה, הוא מצליח להיות דמות הקומיקס שהיה הנבל אמור להיות.
והסוף נותר תמיד כשהיה. הנבל מובס - וגם חיזבאללה. לקס לותר (מיני ספויילר) מסיים בתסבוכת מתימטית שמעורבים בה שישה אגוזי קוקוס ופודל אחד, ואנחנו נותרים עם העצמות בידיים. חזרתי הביתה, כאמור, עם פנצ'ר באוטו, ואחד גם בנשמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
