החטא ושכרו

בשבת שבה התחלתי לכתוב את הקטע הזה קראתי בעיקר קטעים שהתייחסו לפרשת ההתיחדות של יגאל עמיר. זאת אומרת, חוץ מסדרי היום הרגילים, ומהמבול (שבפרשה וזה שמעבר לחלון: הצאצא הגדיר זאת "השם מוריד גשם. הרבה גשם. לא נמאס לו?". ככה זה כשהגננות מבני ברק).

בשבת שבה השלמתי את הקטע, עכשיו (סמפטום של מוצאי שבתות) היה יום השנה לרצח רבין.

עיקר הקטעים בתקשורת סביב השבת הראשונה היו, כצפוי, כעוסים ומעוצבנים על האפשרות שניתנה לרוצח ראש הממשלה ולאישתו להתיחד. אמנם, חלקם הכיר בכך ש"לא ניתן היה לעשות דבר" כל עוד הוסרה ה"סיבה הבטחונית" לאיסור ההתיחדות. היה אפילו מי שרמז לכך שראש השב"כ היה צריך לשאת את המשא הכבד על כתפו, ולהמשיך להצהיר כי יש סיבות בטחוניות לאיסור המפגש בין השניים, למרות שאין, כדי למנוע את התרחשותה של ועידת הפיסגה.

הבעיה העיקרית לטוענים כנגד האישור שניתן למריסה ויגאל היא ש"מקרה יגאל עמיר שונה", וחמור יותר, בצורה שמאפשרת למנוע ממנו זכויות אדם שאינן נשללות מאסירים אחרים (או לפחות מרובם). ההסבר העיקרי לאפלייה הינו שעמיר כיוון לא רק לרצח של אדם פרטי (דבר חמור כשלעצמו, כמובן) אלא ל"הפיכה שלטונית". ונגד ההפיכה הזו, החברה צריכה להתייחס בחומרת יתר. זהו הטיעון היחיד שמתקבל על ליבי איך שהוא, מאחר והטיעונים האחרים עולה מהם ריח של רדיפה פוליטית כלפי רוצח שבמקרה לא משתייך למחנה הפוליטי של הדוברים (במיוחד אלו שאמרו ש"גם לפופר היה אסור לתת להשתחרר או להתייחד"). אבל גם הטיעון הזה קשה לי. אני מוכן לקבל שיש דרגות שונות של רצח. ברור לי שרצח של ילדים, למשל, חמור יותר ממבוגרים, ושרצח שמלווה בעינויים קשים והתעללות חמור יותר מרצח אחר (שניהם כמובן בכוונה תחילה ובתוך הגדרות הרצח) ושרצח שמלווה בעבירות מין חמור ונאלח יותר, וכולם ראויים לעונש חמור יותר מ- רצח של מלווה בריבית, למשל. רצח הוא רצח הוא רצח, אבל יש רצח חמור יותר.

אני מתקשה להבין אבל מדוע רצח שמלווה בעבירה פוליטית - חמורה ככל שתהיה - חמור יותר מרצח שמלווה למשל בעבירת מין חמורה. מדוע יגאל עמיר ראוי ליחס קשה יותר מהאדם שעקב אחרי הילדה הקטנה בשוק בבאר שבע, אנס אותה ואז רצח אותה?

כתבתי על זה בקטע "מבחנות ובתוכם זכויות" ואז הסבו את תשומת ליבי כי הכנסת לא חושבת כמוני. אכן, פאדיחה.

בדצמבר 2001 חוקקה הכנסת את הצעת חוק איסור חנינה או קיצור תקופת מאסר למי שהורשע ברצח ראש הממשלה ממניעים פוליטיים (תיקוני חקיקה), התשס"ב-2001. ראו ס"ח תשס"ב מס' 1817 מיום 30.12.2001 עמ' 47 (ה"ח תשס"ב מס' 3046 עמ' 113) – תיקון מס' 1.

הוא הוסיף לחוק שחרור על תנאי במאסר, את הסעיף הבא:  

30א.      מצאה ועדת שחרורים מיוחדת שאסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה פעל ממניע פוליטי- אידאולוגי, יראו לענין סעיף 29 כאילו המליצה הועדה שלא לקצוב את עונשו של האסיר, ולענין סעיף 30 כאילו המליצה שלא להפעיל את סמכות הנשיא לפי סעיף 11(ב) לחוק- יסוד: נשיא המדינה; הוראות סעיף 29(ג) לא יחולו לענין זה.

עלי לציין כי בהצעת החוק שהועלתה דובר על שינוי חוק יסוד: נשיא המדינה עצמו, כך שהנשיא לא יהיה רשאי כלל לחנון (ולא רק לקצוב עונש) מי שרצח את ראש הממשלה ממניע פוליטי אידיאולוגי. משרד המשפטים התנגד, וכך גם נשיא חדש שמונה לתפקידו אז (קצב) שאמר לוועדה כי לעולם לא יחשוב לחנון את עמיר (אבל הסכים לחנון את מרגלית הר שפי). אבל, מבחינת עמיר נראה תמיד כי הדבר הרלוונטי יהיה לא חנינה ממש אלא קציבת עונש, וזו נחסמה.

הנימוק שנתן חבר הכנסת שהציע את ההצעה, אבשלום וילן, בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 3046 התשס"ב) היה כי:

"אין לאפשר למיעוט קיצוני המסרב להפנים את הערכים המשותפים לרובה המכריע של האוכלוסיה בישראל, לפעול באלימות לכפיית השקפותיו. לא נוכל ליתן הכשר לפועלה של קבוצה הרואה בשלטון החוק מכשול להשגת מטרותיה והמוכנה לפגוע בערך קדושת החיים כשיעמוד אדם בדרכה".

אני לא יכול להגיד שאפשר להזדהות עם הנימוקים הללו. הניסוח אמנם עמום - "מיעוט קיצוני" "קבוצה" - אבל הוא מתיחס למקרה, לאירוע שקרה - "לא נוכל ליתן הכשר" - וכן מתיחס בעקיפין לטענות בדבר הפעילות הבלתי חוקית הכוללת של הקבוצה (הרואה בשלטון החוק מכשול להשגת מטרותיה. על איזה מטרות מדובר ומתי יש בשלטון החוק מכשול? אין בכך כל קשר לרצח ראש הממשלה).

במאמר מוסגר – למה דווקא הקבוצה הזו אשמה? למה ברור לי שהקבוצה כאן היא הדתית לאומית ולא נניח – קבוצת התימנים? קבוצת תלמידי המשפטים? קבוצת הנמוכים בעלי התלתלים חובבי גרושות רוסיות? קבוצת בעלי העיניים השחורות? אבל ברור לי שזה לא העניין.

הטענה שבולטת מהחוק הזה הינה ברורה: יש קבוצה אשמה ברצח רבין - הציבור הדתי לאומי - וצריך להלחם בציבור זה, גם תוך הפרת עקרונות דמוקרטיים (כמו שיוויון בכל הנוגע לאסירים).

אינני סבור שאסור לכנסת להגביל את זכויות החנינה לאסירים. למעשה, אני סבור שצריך למנוע חנינה - או לפחות קציבת עונש - לעבריינים מסוימים, ובעיקר לכאלו שמתעללים מינית בתוך המשפחה או רוצחים על רקע זה - אבל, אינני סבור כי צריך למנוע חנינה בצורה זו, פרטנית, כלפי קבוצה פוליטית מסוימת או כלפי אדם מסוים.

בעיקר אני מתקשה לקבל את הקשר הישיר בין הקבוצה לבין הרוצח. לא, אין זו התממות. אני האחרון שאסבור שבציבור הדתי לאומי לא היו כאלו שהסיתו כלפי המדינה, מוסדותיה וגם כלפי האנשים שבראשה באותה תקופה. כך היה גם בתקופת ההתנתקות - וגם שם התנגדתי למנהג המגונה הזה. אבל ההסתה, לדעתי, היתה בגבול הלא נכון פוליטית ואולי מוסרית - אבל המותר משפטית. הגבלת הסתה מסוג זה - שיש כמותה בדיוק בציבורים אחרים (כמו למשל בציבור הערבי לעיתים קרובות, וגם בציבור החרדי - ראו ירושלים עתה) - היא מסוכנת. הגבלת האלימות - מותרת ואף נצרכת. גם מניעת התקרבות אנשים מסוגו של עמיר לעצרת היתה מתקבלת על ידי. אבל לא מניעת הדיבור.

ורבין? מה יהיה עליו ועל מורשתו, על זכרו ועל הריגתו?

מישהו כתב בשבת בעיתון ש"הימין רואה בהתנתקות את העונש, המחיר, של רצח רבין". על זה כבר שמעתי: עוולה אחת לא מוחקת עוולה קודמת. הדמוקרטיה שלנו קורסת מול עיננו, ואנחנו עוסקים בסכינים בינינו.