החטא ושכרו

לא רציתי לכתוב על הסופגניה החמה של עולם המשפט בתקופה האחרונה. בלי לדעת מי חותם על איזו עצומה, ובלי להבין את כל הפגישות העלומות בין נשיאים בדימוס לבין שרים בפועל, לא כדאי לדבר. אבל אתמול, הוכרז על "הודנא" בין שר המשפטים לנשיאת בית המשפט העליון, ובא קץ למשחק העצומות והסאונדבייטס של חשין את דורנר אצל לוק"ש (=לונדון וקירשנבאום).

היה מעניין לשמוע את הראיונות בתקשורת סביב הסוגיה. מעבר לבלבול אצל המראיינים – שבהתחלה לא ידעו במי לתמוך ואת מי להתקיף – הרי שפרשנים רבים הציגו את הסוגיה כך: לפרידמן יש הצעות חשובות ונכונות. הוא עושה זאת באופן כוחני ובסגנון בוטה. כלומר: פרידמן צודק בהיבט המהותי (ובייניש טועה), אבל מהבחינה הדיונית הוא טועה. זה היה ניתוח פופולרי גם משום שהוא איפשר להשתחרר מהמבוכה: כיצד נאפשר להתקיף את העליון על מה שאנחנו רוצים להתקיף אותו כבר הרבה זמן, ובמיוחד בעידן בינייש, שאותה אנו לא ממש מחבבים, ובמקביל נאפשר להלקות את הממשלה, אולמרט, ופרידמן.

הדבר המצחיק הוא שהם טועים, לדעתי. פרידמן טעה מהבחינה המהותית. דווקא בהתנהלות שלו לא ראיתי פגם. בדיוני הוא צדק. במהותי הוא טעה. הפוך מדברי הפרשנים. למה אני מתכוון? חלק ניכר מההצעות של פרידמן בתקופה האחרונה כוונו לסמכויות שהוא רצה להעביר או להחזיר לשר המשפטים ולרשות המבצעת. חלקן, סמכויות בלתי כתובות שהגיעו באמצעות הנוהג לבית המשפט העליון ובעיקר לנשיאו, וחלקן שפשוט נלקחו או לא היו בידי שר המשפטים. הוא רצה לדאוג לכך שתהיה לו – כשר המשפטים – השפעה גדולה יותר על מינוי שופטים בכל הערכאות, על מינוי נשיאי בתי משפט, על מינוי פרקליט מדינה ויועמ"ש, ועוד. דווקא כאן הוא טעה, לדעתי. צבירת הכוחות הללו בידי שר המשפטים אינה נכונה. פרידמן יוצר תחושה מוטעית. לא תמיד שר המשפטים הוא פרופסור "חיצוני" לפוליטיקה, בר סמכא במשפטים, המכיר את המערכת ואת צרכיה. ברוב המקרים מדובר – ובצדק – בפוליטיקאי. איש ציבור בעל אילוצים וצרכים ציבוריים. העברת הסמכויות – ולו חלקן – אליו, היא אקט מסוכן. אני מעדיף את השליטה של בית המשפט – לא גוף בלי אינטרסים משל עצמו, אבל לפחות מנותק מצרכי בחירה מחדש לתפקידו ברוב המקרים – על פני שליטה של פוליטיקאים במינויים אלו. זה לא שאני שולל את סמכותם של הפוליטיקאים בנושא. אבל מקום העלאת ההעדפות של הפוליטיקאים, ומכאן של הציבור, הינו בתהליך החקיקה וקביעת הנורמות ולא בתהליך המינויים לשירות המדינה ולזרוע השופטת.

כך גם אני רואה את ההצעה של פרידמן לאפשר הקמה מחדש של חוק שביטל בית המשפט בהצבעה של 61 חברי כנסת. ממה נפשך. אם מדובר בסתירה טכנית, שנובעת מטעות ניסוח או מאי מחשבה בהירה של המחוקק (למשל, פסק דין מנהלי השקעות) הרי שיתכבד המחוקק ויתקן את התקלה. ואם מדובר – כפי שלרוב הדבר – בסתירה של החוק את ערכי היסוד של השיטה, את זכויות היסוד, את חוקי היסוד – הרי שפתוחה בפני הכנסת הדרך להעביר את החוק בפיסקאות ההגבלה, ואם דרך זו אינה פתוחה – הרי שבצדק עומד בית המשפט על משמרת הזכויות. ומה אם הזכויות שעליהם שומר בית המשפט אינן תואמות את רצון העם (כפי שיש טוענים כלפי חוקי יסוד מסוימים וכלפי ערכי יסוד שאינם מעוגנים במפורש בהם)? הרי אז, יתכבד המחוקק ויראה רוב מיוחס יותר (כפי שרוצה בייניש). לא יתכן שהרוב הנדרש להקמת ממשלה – גוף זמני ומוגבל בראיה היסטורית של המדינה – יהיה זהה לרוב הנדרש לשנות את ערכי היסוד של המדינה, במיוחד כאשר גוף פרשני מוסמך קבע שיש סתירה ושיש ערכי יסוד. גם אם אאפשר לרוב לשנות את מסלולה של המדינה (וזה כשלעצמו מהלך מפחיד מאד, גם מנקודת מבט דמוקרטית טהורה), הרי שרוב זה צריך להיות מוצק, גדול, מיוחס.

ולפינת הצאצא: הגנן בא לגינת ביתנו וניכש עשבים שוטים. הצאצא בתגובה: "אבא, הגנן עושה שטויות ולוקח הביתה את הדשא שלנו לאכול. נכון שהוא פרה, כי רק פרות אוכלות עשב?"