החטא ושכרו

מכיון שהפוסט הקודם שלי, זה על הקולנוע החרדי, לא עשה גלים - כנראה ששוב ישראבלוג התעצל לשלוח הודעות למנויים - אני שולח מיני מיני עדכון.

לכל מי שרואה את הקדימונים של ה"דרך לטרביתיה" (Bridge to Terabithia) בקולנוע ובטלויזיה, הרי ספוילר ענק: מבטיחים לכם הבטחות ללא כיסוי. לקחו מהסרט את כל דקות אנימצית הפנטסיה שלו (שנמצאות בעיקר בסופו, והינן מועטות מאד בכלל) וכיווצו אותן לכדי קדימון המבטיח "שר הטבעות" או נרניה. בעצם, זה סרט שחקנים משפחתי.

אבל איזה סרט.

עזבו את הקדימון. למבוגרים שרוצים לשחזר את הסיבה שבגללה אנחנו אוהבים קולנוע, למי שרוצה להזכר בזכרון חמים של סרט משפחתי, של דיסני, זה הדבר האמיתי. לכו על זה, במהירות. יש לי תחושה שאחרי שאלפי הילדים המרומים יספרו בבית מה שראו, הסרט ירד מהר מהמסכים - והוא סרט מעולה, שגם שווה צפייה בקולנוע, ולו בגלל הרגשת הנוסטלגיה. העיסוק בדמיון, ביחסים משפחתיים, בחצר בית הספר, אינו חורג מהמקובל בסדרות וסרטי נוער. אבל ביחד, ובמבט החד שלו, נוצרת יצירת אמנות של ממש. שימו לב ליחסים בין האב לבן, כדוגמא לרגישות וליכולת התיאור של הסרט.

הספר שעליו מבוסס הסרט נכתב ע"י סופרת הילדים קטרין פטרסון והתפרסם ב-1977. הספר הפך לנכס צאן ברזל של ספרות הנוער האמריקאים, אם כי זכה לחרמות שונות מצד שמרנים למינהם (עיסוק יתר של הספר במוות - יבין רק מי שיצלח את הספר או הסרט עד סופו, כמובן, וניצני חברות מינית בין הגיבורים הראשיים - שבסרט כמעט ואיננה). האמריקאים האלו יוצרים לנו את התרבות שלנו, ומצליחים גם להרוס אותה באותה הזדמנות...