החטא ושכרו

ידידי האהוב אל-עד מצא זמן ביומנו העמוס לכתוב שני פוסטים על פרשת קם, שראויים לקריאה על ידי כולם.

אני, כדרכי, כתבתי תגובה, והיא התארכה, עד שמנגנון התגובות סנט בי כי עברתי את מספר התווים. כמחאה על צנזורת המילים ואפליית המאותגרים-תקצירית כמוני, אני מפרסם את התגובה לכורסת המגיב בפוסט משלי. וכך ארוויח פעמיים: גם אנסה להפעיל את מנגנון ההפניות לפוסט של אל-עד, וגם ארוויח פוסט אצלי ולא יגידו לי שאני עצלן חסר תקנה (אני כן). ובכן:

הפוסטים של אל-עד מהווים סקירה משפטית מעולה, על הפרשה, שמשום מה לא ראיתי באף אחד מהעיתונים. מישהו מתעצל לעשות עבודה שם, או סתם משתפן? שוב מוכח כי הבלוגרים הם העיתונאים החדשים...

שתי הערות: 1. "סודיות". אני לא משוכנע האם המסמכים שקם החזיקה באמת סודיים. ברור כי אין קשר הכרחי בין סיווג פנימי של רשויות הבטחון - שנחוץ, וצריך לכבד - לבין הגדרת המסמך כסודי. נניח שמדובר בפקודה מבצעית מסוימת - ואני מבין שמדובר בפקודות שבוצעו כבר - הרי שלאחר ביצועה, היא אינה פוגעת בבטחון המדינה מי יודע מה.

גם עצם ההוכחה שהמבוקשים נהרגו ב"תיאום מראש", כפי המסמך שהשתמש בו בלאו, אינה פוגעת בבטחון המדינה. להפך: אם אכן הצבא חרג כאן מהוראות המשפטיות הברורות, הרי שחשיפת העובדה מחזקת את בטחון המדינה, והופכת אותה ליותר דמוקרטית, אמינה, וישרה, לא?...

2. "כוונה לפגיעה בבטחון המדינה". האבחנה שאל-עד עושה בין סיבות אידיאולוגיות לבין עצם הכוונה חשובה (ושוב, אני תמה שלא עלתה בפרשנויות השונות בעיתונים), אולם גם כאן לא החלטית ביישומה: האם פרסום פקודות ותוכניות שהיו על מחשב בהכרח מפעיל את הלכת הצפיות? הרי לא מדובר בשרטוטי הכור האטומי, או ברשימת הסוכנים של ישראל בסוריה, או אפילו בסד"כים מעודכנים, לא? המעניין בפרשה זו, לעניות דעתי, היא עצם הסתרתה.

ענת קם עברה עבירה (משמעתית בעיקר) חמורה. יש להעניש אותה (אף אם לא בשנים בכלא). השימוש של הפרקליטות בעבירות חמורות יותר מהנצפה, שמעוררות סערה, היא גם טקטיקה מוכרת (וסבירה) של הפרקליטות. אחרי זה יעשו עיסקת טיעון על העבירה הנמוכה יותר.

אבל ההסתרה של הפרשה ורדיפת העיתונאי לא ברורות לי, ומקורן אינם בפרקליטות אלא בשירותי הבטחון. האם באמת כך ישמור השב"כ על בטחון המדינה? ביצירת בלון עיתונאי שיתפרסם בכל העולם (בעיקר כדי להציל את ישראל וסקרנות חתוליה, ופחות מעניין עולמי), ויביא את שירותי הבטחון של אויבינו לבדוק כל מחשב שאורי בלאו כתב בו צ'טים בארץ בסין? והאם באמת הבטחה של עיתונאי ש"אין עוד חומר" היא הפתרון לדליפה מאסיבית של חומרים מלשכות בכירות? תמהני.

אתמול בלילה ראיתי את סופרמן חוזר. חזרתי הביתה עם פנצ'ר, באוטו ובמצב הרוח. הסרט מעולה - ולחובב הז'אנר כמוני הוא הכרחי. אמנם, חלק ניכר מהאפקטים והעיצוב הכללי מיושנים מאד, אבל גם בזה יש קסם וחתרנות מסוימת. לראות את סופרמן תלוי באוויר, בצורה שכל כך ברור ממנה בדיוק היכן הריתמה שמחזיקה אותו ושהכל מסביבו זה רקע מודבק זה חביב, וגם קצת גורם מחשבה - התמימות שלנו נעלמת עם הזמן, או שמא היא פשוט מתקדמת למקומות אחרים? זה עניין של הדור או של הגיל? האם הצאצא שלי, כשיראה סרט דומה כשתגיע שעתי, יתפעל מאותם דברים פשוטים יחסית שאני התפעלתי - או שבדורו הם יהיו כבר מובנים מאליהם? האם אנחנו מאבדים את תמימותנו בצורה אבולוציונית?

אבל זה לא הפנצ'ר. תוך כדי הסרט התעדכנתי בחדשות. בסרט (זהירות, ספוילר לא ממש חשוב) סופרמן מציל מטוס. בחיים, המסוקים התרסקו. בסרט סופרמן מציל אישה ובנה מחטיפה בידי הנבלים, בחיים החטופים שלנו נותרים אצל שוביהם. בסרט מנסים לחזור מהתפיסה ש"לא צריך סופרמן", ורוכבים על הגל הפוסט-פוסט מודרני שחוזר ומתרשם מגיבורי על. אנחנו תלויים לנו, חלקנו מודרניים וחלקנו פוסט, בידיעה ברורה על הסכנה.

אז יש באמת תרבות בינלאומית? האם לבנוני שיראה את הסרט יחוש כמוני? וצרפתי? ואמריקאי? העולם מתפרק לו לאיטו לידי הנבלים הקטנים נוסח אלו שג'יימס בונד נלחם להם, משופעי תסביכי גדלות, נסראללים כאלו? או שמא יש רוע גדול, לקס לותרי, שמתמיד ומתחבא מאחורי ההסטוריה? האם אנחנו באמת צריכים את סופרמן שלנו? אנחנו מחכים לו בכלל?

הדמוקרטיה הישראלית קרובה הרבה יותר להתגוננות הקיצונית של סופרמן. בליצקריגים על ביירות הם חלק מההתנהגות המצופה. קטיושות עלינו הם חלק בלתי נפרד מקרית שמונה וקסאמים בשדרות. מישהו אמר שאם באירופה או בארה"ב היו מטילים מרגמה אחת הן היו פותחות במלחמה מלאה, קרקעית, על יריבותיהם. אבל הספקולציה הזו מסיטה את העיקר. השכנים שלנו הם לא אירופאים - וגם אנחנו, מסתבר, לא.

רוצו לראות את סופרמן. אני לא מבטיח לכם פרידה מהצרות המיידיות, אבל לפחות תתענגו על הנבל המעולה ביותר שראיתי מזה שנים, קווין ספייסי. בתפקיד קומי למעשה, הוא מצליח להיות דמות הקומיקס שהיה הנבל אמור להיות.  

והסוף נותר תמיד כשהיה. הנבל מובס - וגם חיזבאללה. לקס לותר (מיני ספויילר) מסיים בתסבוכת מתימטית שמעורבים בה שישה אגוזי קוקוס ופודל אחד, ואנחנו נותרים עם העצמות בידיים. חזרתי הביתה, כאמור, עם פנצ'ר באוטו, ואחד גם בנשמה.

כדי לשלם את מס השפתיים הנדרש, אדגיש קודם כל כי אני לא בעד הרב מצגר בכל מחיר ובכל עניין. אם עשה מה שעשה, הוא ראוי לכל גינוי, הוא לא ראוי להיות רב ראשי, ואפילו לא הרב של צפון תל אביב. ניצול משרה, השגת טובות הנאה כאלו ואחרות, ובזבוז כספי ציבור הם מעשים אסורים גם ביהדות, בודאי לרב. אני גם לא חסיד גדול של מינויו, שהיה בו יותר משמץ של רצון להפחית את מעמדה של הרבנות הראשית.

אבל, דווקא הבג"ץ שהגיש היום ראוי לתשומת לב אוהדת. מצגר הושם במצב לא אפשרי: מחד, הוא לא זכאי לקבל שימוע מאחר ולא מוגש נגדו כתב אישום. מנגד, היועץ המשפטי בחר לא להסתפק בהחלטה על אי הגשת כתב האישום וסגירת התיק, אלא הוסיף וטען כי מעשיו מחייבים שיתפטר או לחלופין שיוחל בהליך פיטורים נגדו (הליך בעייתי משפטית, לאור העובדה שניתן להדיח אותו אולי מכהונתו כדיין אבל לא ממש ברור לי איך ניתן להדיחו מתפקיד הרב הראשי).

בכך יש לפחות לכאורה פגיעה בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים. זכות השימוע אינה סתם "פריבילגיה עודפת" לאח"מים. יש לה טעם וצורך לכל אדם, אבל טעם מיוחד לאנשי ציבור. היא מסייעת לאזן בין הצורך לבקר ולשמור על טוהר המידות אצל השלטון ואנשיו, לבין הצורך להגן על נבחרי הציבור ומשרתיו מהתנכלויות של האחראים לפעולות השמירה והביקורת. היא נועדה לאפשר להעלות מול המחליט את כל המידע הנדרש בהחלטה האם להגיש כתב אישום, שתוצאותיה כלפי איש ציבור די סופניות וקריטיות.

עכשיו, אם היועץ חושב שמעשיו לא מגיעים לרף הפלילי, או שאין די הוכחות מספיקות למעבר של רף זה, הרי שנהדר. אין צורך בזכות השימוע מאחר וההחלטה כבר נלקחה כנגד הגשת כתב האישום. אבל, אם אתה ממשיך וטוען לצורך שלו להתפטר או לפטרו, הרי שלפחות היית צריך, לפני הפרסום של ההחלטה, לאפשר לו שימוע או הליך דומה. לפחות היה צריך היועץ להעביר לעיונו את ההודעה המפורטת שפירסם, ולאפשר לו להתייחס, אפילו לכמה שעות, אפילו בכתב.

אי אפשר "ללכת עם ולהרגיש בלי".

אני לא מתנגד לרעיון ולצורך לפרסם דעה משפטית והנחיה מצד היועץ גם במקרה שבו לא מוגש כתב אישום כנגד איש ציבור אבל יש עדיין עניינים לא תקינים עליהם היועץ רוצה להצביע, להמליץ, או להנחות. להפך: זו חובתו, וכך ראוי. אני חושב שהיועץ הנוכחי אמיץ בהמשיכו מגמה זו, ובודאי שאין עניין להרפות את ידיו. אבל, העדר השימוע בנימוק הפורמלי שלא הוגש כתב אישום מעיב על ההחלטה הנכונה, ככל הנראה, של היועץ בעניין עצמו.

אסור שיהיה מצב בו איש ציבור יותקף ע"י גורם מכריע ומחליט, אפילו בצדק, בלי שתהיה לו הזכות המהותית להתגונן מראש, ולמנוע את התוצאות ההרסניות מבחינתו. זה לא נכון משפטית, זה עוד יותר לא נכון דמוקרטית. אנחנו לא רוצים לחיות במדינה בה לגורמים מסוימים בשלטון יש אפשרות מיידית לפגוע בנבחרי ציבור. וכן, רב ראשי הוא סוג של נבחר ציבור: הוא נבחר ע"י מועצה מייצגת, שנקבעת עפ"י מפתח מפלגתי מייצג, ולכן מהווה נבחר ציבור עקיף: כמו הנשיא, כמו נבחרים אחרים (ולא כמו היועמ"ש, שהוא איש ציבור, אבל לא נבחר ציבור, דרך אגב).

מה קרה ליועץ, השקול והמתון, שאני מעריך מאד את דעותיו, עמדותיו, יכולתו המקצועית וגם אופיו האישי? אני מעריך שטעויות כאלו קורות, והן ניתנות לתיקון ולא נוראיות כלל. אי אפשר להיות צודק תמיד, בכל דבר, בודאי שלא בעניין כזה שהוא "אפור" יחסית ונתון לשיקול דעת.

אני מקווה שזה לא סימפטום של התלהבות יתירה מניקוי אורוות, נוסח ההתנהגות (הלא כך כך סימפטית לטעמי) של מבקר המדינה הנוכחי. שחיתות יש, צריך לבער אותה, יופי. אבל לא באמצעות מסעי צלב. מזה, היה לנו מספיק.