החטא ושכרו

מאחר ורני העביר לי תגובה להשתלחותי בו ובדעותיו, ותגובתו ראויה עד מאד לפרסום, ואני לבושתי לא מצליח לפרסם תגובה גדולה מאלף תווים, אני מביא לקוראי המועטים אך המסורים, כשירות לציבור, את תגובת רני. תגובתי, תבוא בתגובות לפוסט זה. כך ראוי.

הי ח',

הרשה נא לי להגיב לגבי תגובתך לתגובתה של נטע לעצמה, למה שבמקורו היה תגובה להצפה החילונית של בתי הכנסת בימי הכיפורים.

ראשית, כדי להעמיד דברים על דיוקם, בשום שלב לא נפגעתי מדבריה של נטע (וגם לא מאלו שלך). אני בהחלט מסוגל להבין את ההרגשה, למרות שאינני דתי ולא חשתי כעומד לקבלת גזר דיני באף אחד מימי הכיפור שעברתי עד כה.

עכשיו לעניין עצמו. בסיכום פשוט אני יכול לומר שהמחלוקת והדיון הם לא על נושא דתי אלא על נושא חברתי ואישי, ואפרש: יש טיעונים מוצדקים לשני הכיוונים. תמציתם היא "זה לא נעים לי" מהצד שלך ושל נטע 1, ו"למרות שזה לא נעים, אפשר/כדאי/עדיף להתחשב באחר", מצד נטע 2 ומגיבים שונים.

עכשיו זה כבר במגרש אחר, של עד כמה אתה (או כל אחד אחר) מוכן להתפשר ביום שבו הוא בצדק רוצה שדברים ילכו בדרכו, וכאן כבר אין תורה מסיני. תוותר יותר – אנשים סביבך ייפגעו פחות. תוותר פחות – תשמור על גבולותיך טוב יותר. האיזון הוא אישי, לא דתי.

עכשיו, כשקברנו את "השד הדתי", הרשה לי להביא דוגמא מוזרה במקצת מחיי כאיש מדע, דווקא.

רציתי לדבר על מה שקרוי "מדע פופולארי". אתה בוודאי מכיר את החלק התחתון של ווינט, למשל, ועוד כל מיני מקומות בהם מתפרסמים בלשון עממית פחות או יותר, תוצאות מחקרים ופרסומים מדעיים.

אחד המאפיינים של כתבות כאלו הוא טוקבקיסטים, שחלקם (אני מניח שקטן מספרית אבל גדול קולנית) שרויים בעיצומו של מסע צלב נגד הדבר הזה שקרוי "מדע". בדרך כלל, נימוקיהם נוטים לצד הדתי דווקא, מה שבמאמר מוסגר אני רק יכול להגיד שבעיני לא עושה שום דבר מלבד ביזוי הדת. אבל זה לא באמת רלוונטי.

מה שכן רלוונטי, הוא העובדה שבמקום בו המדע והידע, הסקרנות והספקנות, יכולים להגיע אל ההמונים (וזו המטרה, להבנתי), נכנסים ילדים צעקנים עם במבה וס.מ.ס. ומלכלכים ללא הכרה את הסביבה והאווירה. להודות על האמת, לעתים רחוקות הם משעשעים, ובדרך כלל מרגיזים קלות. למרות זאת, דעתי האישית היא שמקומם שם (אני כמובן לא יכול לגרשם, כשם שאתה לא יכול לגרש את החילונים מבית הכנסת), למרות הפגיעה בדיון המעניין והענייני ולמרות שהם לא ירוויחו דבר מן הקריאה שם. פשוט, כי אחת לכמה זמן מישהו, איפשהו, ירוויח מזה וייתרום לאנושות. כי יותר אנשים יבינו שהעולם הוא לא מעשה כשפים, שלייזר וטלוויזיה, מחשב ודי.וי.די הגיעו אליהם בזכות מאמרים כאלו, שהעולם מתקדם כל כתפי המדע, לטוב ולרע.

כמובן, שהטיעון שלי הוא חרב פיפיות, כי ניתן גם לומר שהמקבילה של המדע הפופולארי הוא הרצאת כלליות של רבנים ומטיפים, ושיום כיפור הוא כנס פרס נובל. אולי כן ואולי לא, אבל היה סמוך ובטוח שיש כאלו שרוצים להעיף את כל הבורים מרצון מתוך הדיון המדעי-פופולארי, ויש כאלו שמוכנים לקבל את קיומם. ואין בין אלו לאלו הבדל משמעותי, ואין צודק וטועה. אז גם אתה וגם נטע על מספוריה השונים יכולים למצוא את מקומכם שם.

ההמשך - ברכות, איחולים וכו' - נשמר במערכת.

מה אתם אומרים?

אני מניח שבאתיקה של הבלוגוספירה יש משהו כנגד פוסט במקום תגובה, ולכן אקבל באהבה כל לינץ שיעשה בי ובפוסטי. אבל, הכתבה, ואחר כך פוסט החרטה, של נטע, הביאו אותי לבצע את הבלתי מקובל ובמקום להגיב לפוסט של נטע אצלה, ובכך להעלות את קרנה בעמים ובקרב הפוסטים המוגבים ביותר, לכתוב אצלי את התגובה. לזכותי אטען כי א. חשבתי על הכתבה של נטע במשך כל יום הכיפורים, וגם - אוי לאוזן שכך שומעת - על מה אכתוב בבלוג שלי עליה, אז בעצם זו לא תגובה לפוסט בישראבלוג, אלא תגובה לכתבה בקשת, ותסכימו איתי שאין אתיקה לתגובות באתר חדשות עם טוקבקיסטים, וב. אני לא רוצה להתערב בתוך ביתה של הבלוגרית הנשואה במחלוקת עם האיש שלה, החביב, החכם, והחתיך (וגם, לצערו, חילוני). לכן, אני כותב זאת פה, על אחריותי ועל פיסת הבלוג שלי.

לכל מי שאיבד אותי, להלן תקציר האירועים:

בערב יום הכיפורים נטע כותבת בקשת על יום כיפור שלה ושל החילונים. חילונים החוצה מבית הכנסת, אתם מפריעים לנטע להתפלל ולהתערטל בפני האל (חרוז!).

במוצאי יום הכיפורים נטע מתחרטת בבלוג שלה, בעקבות גלי נאצות, חירופים וגם טיעונים הגיוניים שהיא מקבלת, מבקשת סליחה, וחוזרת לתלם: יום הכיפורים לכולם. נכס לאומי לא ישולל מכל העם, כולל רוכבי האופניים ובולסי השינקיין.

מה לעשות, אני מעדיף את נטע הלא-מתחרטת. במה שהיא כתבה בערב יום כיפור, יש הרבה אמת. אולי, זו היתה כתבה לא מתאימה לרגע לפני יום הכיפורים, בו אנו אוהבים להשתכשך באמבטיית ה-כולנו ביחד - החמימה והפיקטיבית שלנו, לברך את "כל עמישראל" בברכת גמר חתימה טובה (גם את האתאיסטים, וגם את אלו שהחתימה שלהם כוללת, ללא ספק, אם נלמד מהעבר, הרבה חטאים מסוגים רבים ושונים, כלפי עצמם וכלפי כולם), ול"התפלל עם העבריינים" במין ותרנות כזו.

זו אולי לא כתבה טובה ל"כל נדרי", אבל היא אמיתית עד כדי כאב. אמיתית עד כדי כך שגרמה לי לבכות במשך "נעילה" (במחזור היה כתוב שמי שלא בוכה בעת נעילת שער, משהו לקוי אצלו. כמה שזה נכון).

השנה, בבית הכנסת שלי היו מעט "חילונים". הרוב היו חובשי כיפה סטנדרטים, מה שלא אומר שאין לנו חטאים. אבל הדילמה של "איך להגיד לבחור עם כיפת הכותל הלבנה שאני מוכן להראות לו בסידור אבל שלא ידווח לחברה שלו בחוץ על המיקום שלנו בתפילה באמצעות SMS בפלאפון", (כי "אסור לדבר בתפילה" אבל לסמס מותר) לא נקרתה בדרכי.

במקום זאת, התפללתי בקרב בני מיני, במונוליטיות ראויה לציון, והייתי עסוק בעצמי, במחדלים שלי, בפחדים שלי מהשנה החדשה, ובהבטחות שלי לעצמי לתקן. אני מודה שגם זה לא מספיק, שצריך גם לתקן את העם, שצריך גם להיות במצב אחדותי כדי להמשיך ולאחוז בכל הערכים שלימדו אותנו (ארץ ישראל - אופס - תורת ישראל - אופס - עם ישראל - אופס). אבל בחדשות של מוצאי יום כיפור זה הכה בי. זו היתה השנה הראשונה של המהפך ההסטורי. כן, גבירותו ורבותי, שינוי מגמה שמתאר הכל: לראשונה מאז קום המדינה, דיווח הקריין במוצאי יום הכיפור (מתי בדיוק הכתבים עורכים וכותבים את החדשות שמשודרות חצי שעה אחרי צאת החג?) על מספר נפגעי תאונות אופניים של ילדים, גדול יותר מזה של מתעלפי בית הכנסת. אלו ואלו בדוחק מתפללים. זה לאלוקי "מרוץ את מצמן", וזה לאלוקי האלוקים. אבל השנה, מכורי האופניים, המנהג העיקרי של החג, גדול היה מאלו שהתעלפו מחמת יום הדין האיום והנורא.

יהדות היא אולי גם תרבות, ולא רק דת. מקבל, מכבד, משתתף. לכן, לא אתמה על ערבי לימוד בשמחת תורה או בשבועות שמלווים בהקרנת סרטים ובמיקרופונים. או על קבלות שבת של דב אלבוים שמצולמות או משודרות בשבת. או על כל "עלמא" דכוליה, "בינה" דנפשיה, ו"תאיר" דדוסיה. מותר, טוב, נכון.

אבל מה בדיוק נאמר פה? שיום הכיפורים, יום הדין, הוא יום ה-אין טלויזיה - אז - ניקח - דיוידי - ונלך לבית הכנסת להרוג שעתיים? זו התרבות היהודית? אני מבין עוד את מי שבא לבית הכנסת לחלק מהתפילות. גם אני נשברתי בעקבות הצום בעבודת הכהן, והלכתי, לצערי, לנוח בביתי. הלכה היא כי עדיף להתפלל בבית מאשר להתעלף בבית הכנסת, למרות היתרונות הפומביים שבאופציה האחרונה. אני לא מבין את אלו שהפכו את הצפיה בקופים עם הכיפות לחלק מהמופע של יום הכיפורים. אם אין ליאור שליין, אז לפחות יהיה חזן. אם אין כוכב נולד, אז לפחות תקיעה ===(סיפור אמיתי: בכל שנה היה בא לבית הכנסת במקום בו גדלתי יהודי זקן, לא דתי בעליל, לתפילת כל נדרי. זו היתה התפילה היחידה שהיינו רואים אותו בה. הוא היה מחכה, בתמהון בולט, עד לסיומה ואפילו נשאר - שלא כמנהג שאר החילונים - לתפילת ערבית שאחריה. אולם בסופה, כשכולם מקפלים את הטליתות - בערב יום כיפור יש טלית, מה שגורם לי כל שנה לצאת מהבית בתרועות נצחון ושמחת הסעודה המפסקת, ולחזור תוך חמש דקות עם זנבי בין הרגליים כדי לקחת את התיק טלית, סליחה על ההפרעה בסיפור - הוא היה צווח: "ומה עם התקיעה? איפה השופר? מה אתם, לא יהודים?". לא עזרו כל ההסברים ששופר תוקעים בסוף יום כיפור, ולא בתחילתו. בנעילה, ולא בכל נדרי. הוא טען בתוקף שמבית אביו היתה לו מסורת לתקוע בשופר בליל יום הכיפורים, כדי "לעורר את המלאכים". הוא היה קופץ כאחוז אמוק בבית הכנסת, ובסופו של דבר, מאתר את השופר המוחבא מתחת לבמה, אוחז בו - למחאות הנמרצות של הגבאים - ותוקע בקולי קולות. למי שלא מבין, זה היה חילול יום הכיפורים אמיתי, אבל חלק מהוויה שלנו בתפילה מדי שנה).

לא מקבל את זה. אל תבואו לבית הכנסת שלי ככה. אל תהפכו אותי לחלק מהתפאורה שלכם. גם לא לאלו שעושים זאת כדי לספוג "חוויה אנתרופולוגית" (לרוב אשכנזים) וגם לא לאלו שעושים זאת מתוך רצון להסתופף תחת כנפי הדתיים האמיתיים, כחלק משמירת המסורת החלקית מאד שלהם (לרוב, ספרדים).

וכן, בית הכנסת הוא "שלי", ולא שלך, רני. אני נושא בעלות הבנייה שלו, אני נושא בעלות תחזוקתו השוטפת, ואני גם מחזיקו מדי יום. בית הכנסת אינו רכוש הציבור. גם במקומות בהם הוא ממוקם על קרקע ציבורית - גם תיאטרונים, קיני צופים, וקופות חולים, ממוקמות לעיתים על קרקע ציבורית. זה לא אומר שמותר לך לעשות בכל יום שתחפוץ בו את אקט ה - אני יהודי - שלך. המדינה, תתפלא, בקושי נושאת בעלות המים שבהם משתמשים הכהנים לנטילת ידיים לפני הברכה. ואם היה מעז שר כלשהוא לבקש להעלות את התקציב, ולדאוג שיהיו בתי כנסת על חשבון המדינה באופן מלא - אני מניח שרוב החילונים היו מתנגדים. גם אם היינו רוצים לבנות בית כנסת כזה בשכונה חילונית - כדי שיהיה מקום לכם לבוא להתפלל בשבת - הייתם מתנגדים.

אז אל תהפכו לנו את מועדון החברים שלנו למקום ציבורי שלכם, כי לכם יש רגשות אשם או חוסרים במקום שפעם היה יהודי. תנו לנו את יום הכיפורים, וצרו אחד חדש לעצמכם.

כואב? נכון. מנוגד להרבה ערכים יהודיים שלמדנו עליהם? מדויק. מציאותי? כן. זה העונש שלנו, במוצאי יום הכיפורים התשס"ח.

1. אני גרפומן של כל דבר, בקריאה ובכתיבה. חלק ניכר מהיום שלי מוקדש לעיון במאמרים חדשים או טיוטות שלהם באמצעות אתר ה- www.ssrn.com המופלא. חלק אחר, בכל דבר כתוב אחר שאני מוצא.

2. אני סולד משמש חזקה ומאוהב בחורף, בגשם, בסערה, ובעיקר באור האפור שלו.

3. אני פריק של מחשבים. כל תוכנה חדשה אני מנסה, בכל אביזר חדש אני חושק (התקציב לרוב מגביל את קנייתו).

4. מעולם לא הצלחתי להתנתק משירותי הצבאי. נשארתי בקבע שנים ארוכות, אחרי זה המשכתי לבצע נזקים במשרות חלקיות, וגם היום אני נוהג להיות במילואים יותר מדי ימים בשנה.

5. אין לי שום סבלנות לפורמטים המחייבים העברת שרביטים. זה מזכיר לי את המיילים בשרשרת שטוענים ש"אם לא תעביר את זה לחמישה אנשים לא תזכה לנס המופלא שקרה לי (קמתי בבוקר ופתאום אהבתי גבינה צהובה אחרי ששנים לא סבלתי עמק)". אני מבין את היופי והחינניות שבהפצה רשתית נוסח הבלוגים, וגם קורץ לנסיונות להפיל שאלות מביכות / חושפניות על דמויות שאתה חושק בהן (ראו את הפוסט של פרת משה האומללה - רק בהקשר זה -  שחוותה על בשרה מה קורה שנותנים לציבור - וליוסף ולפנחס - לשאול אותה את השאלות). פשוט, אין לי סבלנות או מספיק יעדים מומלצים לביצוע המשימה.

אין לי רצון להכנס למהומת האלוהים הבלוגית שהעלה פסק הדין של חיים רמון, אפילו כשנינה ונטע מעורבות במלחמת חתולות. אני גם שבע מקריאת עיתוני השבת שמזכים את רמון, מבכים את הקריירה שלו, ולא מפסיקים להעלות סימני שאלה על פסק הדין. אני רוצה להצביע על מגמה אחת, בלי קשר לשביעות רצון זו או אחרת מההרשעה, או להפך ממנה: אנחנו מאבדים את הפרה הקדושה האחרונה שלנו, כאן בישראל. כשפרשני ביבים עושים משפט שדה לשופטי בית המשפט, כשקוראים פסק דין ומנתחים את הרקע הפוליטי מאחוריו, כאשר רוצים למנות שר משפטים ש"יזעזע את המערכת" לאור פסק דין המרשיע עבריין מין, אנחנו בדרך הנכונה לאבדון המושלם של הדמוקרטיה הישראלית. הכינו את הסכינים. בפעם הבאה נפגש במהפיכה.

ואיך ערן רבל תרגם את זה (מגיל סקוט-הרון)? המהפכה לא תפולש. המהפכה תהיה בשירות עצמי.