החטא ושכרו

(מהדורה מיוחדת לאור המפגש ביום הבחירות)

בפרשת השבוע שנקראה בשבת, פרשת בא, מופיע הפסוק המוכר הבא: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".

המדרש מביא מספר פירושים ל"החדש הזה לכם". אחד מהם הוא: "אמר להן הקב"ה חידוש דברים אני עושה לכם. לשעבר לא גאלתי אומה מתוך אומה, אלא לכם אני מחדש דבר זה." (ילקוט שמעוני).

בשבת האחרונה, בדבר התורה בערב שבת מול הקהילה שלי, קשרתי בין מהפכת החודש, היציאה משעבוד לגאולה, לבין הצורך בבחירות דמוקרטיות לשלטון. הסברתי את הפן השונא עריצות אדם שמשולב בזיכרון יציאת מצרים, ואת החובה לשים אותו על ליבנו כל הזמן.

ציטטתי גם מראיון שנתן פעם הרב יואל בן נון, ובו הוא כתב:

כאשר התחלתי לפני שנים רבות לעסוק בנושאים אלה היה נדמה לי שהמדינה הדמוקרטית רחוקה מאוד מהגשמה, כחלום הנביאים או תפיסת מלכות ישראל. חזון מלכות ישראל עודנו משאלת לב של יחידים...כשהתחלתי לעסוק בהלכות מלכים, התברר לי בהדרגה שהתפיסה הזאת מוטעית. הכרה זאת נבעה דווקא מתוך לימוד, לכן אני סבור שרוב אלה שמדברים על ניגוד בין התפיסה הדמוקרטית לבין חזון מלכות ישראל לא למדו כל צרכם ולא שמעו כל צורכם ולא העמיקו כהלכה... התפיסות הדמוקרטיות קרובות יותר לדעתי לתפיסה המקראית ולתפיסה ההלכתית (ויש להבדיל בין השתיים)...כל צורת שלטון אחרת מנוגדת לעקרונות של תפיסת השלטון המקראית וההלכתית כאחד, יותר מאלה הדמוקרטיות.

מה שלא אמרתי, הן מחוסר רצוני להכניס פוליטיקה לבית הכנסת והן מסיבות נוספות, היו הדברים הבאים.

מדינת ישראל זקוקה בימים קריטיים אלו יותר מתמיד לחידוש הדברים ההוא, שהבטיח לנו האל. למרות הניסיונות להציב את הבחירות על מושגים ערטילאיים ולא אפשריים כמו "שיוויון בנטל", שבעיקרן הרצון למצוא שעיר לעזאזל לכל הבעיות הקיומיות שלנו בדמות האחר, השחור, החרדי, הרי שאנו ניצבים, לעניות דעתי, מול שני אתגרים אחרים עיקריים.

הראשון הוא הצורך להגיע להסדר מול תושבי הארץ שאיתנו, הפלסטינאים. הסדר זה יבטיח את המשך קיומה של המדינה היהודית, מדינת ישראל, ויאפשר את מימוש העקרונות היהודיים שלה לעומקם. הוא גם יאפשר לנו, מזה עשרות שנים, לחדול משליטה ושיעבוד של עם אחר (שלא ברצוננו, בשל סיבות שלא תמיד היו תלויות בנו). אני לא משווה ביננו לבין המצרים. אני כן משווה בין הרצון הפלסטינאי לשלטון והגדרה עצמית לרצוננו אנו להשתחרר מהשעבוד. הקב"ה מבטיח לגאול אומה מתוך אומה, וזה קשה, אך אפשרי; אנחנו צריכים להבין זאת בעצמנו.

השני, ולא פחות חשוב – ובשל המצב הנוכחי גם יותר חשוב, כפי שזיהתה נכון שלי יחימוביץ' – הוא מניעת שיעבוד ושליטה כלכלית של בעלי ההון שמשחיתים את מבנה הכלכלה הישראלית ומבשלים בה שקשוקות שונות, של המעסיקים שנלחמים בזכות ההתאגדות של העובדים ורומסים את זכויותיהם, וכן, לפעמים גם של הוועדים המבוססים שתומכים במונופולים כאלו או אחרים בכלכלה. השעבוד וגאולת האומה אינם רק במובן המדיני, אלא גם – ואולי כאמור בעיקר – במובן החברתי – כלכלי.

אינני אופטימי לגבי הבחירות הבאות. הסקרים מראים לנו שייווצר כאן מצב חסר תקדים של כנסת מפולגת לרסיסים ושברים (ומעניין לאן נעלם פתאום השיח על הגדלת אחוז החסימה. אולי כשציפי נלחמת על מקומה הכל בסדר?). תעמולת הבחירות מראה לנו שיש כאן השלמה עם הסתרות משמעותיות בדבר האידיאולוגיה המפלגתית, בצורה שמקשה על הבוחר לעשות החלטה נכונה. במובן הזה, הבחירות כבר הוכרעו, ולאו דווקא לטובה.

אני אופטימי אבל לגבי העתיד. לדעתי, הבחירות האלו יביאו לבחירות עתידיות מוצלחות יותר. שיח השיוויון בנטל יכרע תחת הנטל של המציאות (או, בתסריט אופטימי, יפתר באמצעות הסכמה שכולם יודעים את עיקריה במתווה של חוק טל משופר). יוצבו בפנינו אלטרנטיבות ברורות: אלו של הקואליציה העתידית ואלו של האופוזיציה – באשר לדרך הניהול הכלכלית של המדינה. בסופו של דבר, לא יהיה גם מנוס מבחירה בדרך מדינית נכונה.

כך שבסופו של דבר נדע לחגוג ולספור גם את יציאת מצרים המלאה. גם את יציאתה של מדינת ישראל משעבוד רעיוני, מעריצות ומשלטון של אומה באומה. איך הובטח לנו? "בניסן נגאלו, בניסן עתידים להגאל". בניסן, כלומר בפעם הבאה אחרי הבחירות.

ולפינת הצאצא, שמגלה מודעות פוליטית: אבא, למה להצביע למפלגה ימנית שתתן את כל השטחים לערבים? לא יהיה מקום לבנות גן משחקים לבית הספר!

העיתונים מוצפים בשבועות האחרונים במודעות שכותרתן "אל תתנו לחינוך הממלכתי למות". לא, לא מדובר במודעות הלוחצות על משרד האוצר להגדיל את שכרם של המורים, או לשפר את תנאי העבודה שלהם, או להוסיף תקנים. לא מדובר גם בקריאה נואשת של רשויות מקומיות לתוספת כיתות, כדי להקל על צפיפות התלמידים ולשפר את חינוכם. מדובר במודעות של "פורום הערים העצמאיות" הכולל 15 ערים, מהחזקות ביותר בישראל - ת"א, חיפה, ר"ג, רשל"צ, רחובות, גבעתיים, פתח תקווה ועוד - שראשיהם התאגדו על מנת לקרוא קריאה נרגשת לראש הממשלה - למנוע את הריגת החינוך הממלכתי בישראל, שתקרה, כך לפי המודעות, בשל קבלת חוק שמעודד - שימו לב "בתי ספר חרדיים, איסלאמיים קיצוניים ופרטיים".

אז קודם כל, לעובדות. מחקר משפטי קצר מגלה שהצעת החוק הזדונית היא הצעת חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה (תיקון מס` 5) (תחולה על מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי), התשס”ו – 2005 של חברי הכנסת משולם נהרי (ש"ס) ומשה גפני (יהדות התורה). הצעת החוק קובעת דבר פשוט: הסדרי יום החינוך הארוך שניתנו וממומנים ע"י המדינה (ישירות ע"י המשרדים וגם ע"י השלטון המקומי) לילדים הלומדים בחינוך הרשמי, ינתנו גם למוסדות מוכרים שאינם רשמיים. אלו כוללים, אכן, בתי ספר חרדיים שונים (וגם דתיים מסוימים), בתי ספר מוסלמיים, נוצריים, וגם סתם פרטיים (למשל, חלק ניכר מבתי הספר הדמוקרטיים). זוהי הצעה הקובעת שיוויון. היא מנוסחת כך בצורה בולטת: מחברי ההצעה הוסיפו סעיף בחוק שקובע מה שהיה צריך להיות ברור מראש: כי אם נקבע שבשכונה מסוימת יופעל יום חינוך ארוך (ושיעורי העשרה, ומפעל הזנה) הרי שהוא יחול על כל הילדים באותה שכונה, ולא רק על אלו שלומדים במוסדות הרשמיים.

הצעת חוק זו עלתה לשולחן הכנסת לאחר שבבג"ץ שהוגש בעניין החלת החוק על בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים (בג"ץ 8437/99) נקבע כי החוק חל רק על בתי הספר הרשמיים, הממלכתיים. בג"ץ, דרך אגב, לא נקט עמדה בסוגית השוויון – אלא קבע שלפי נוסח החוק, הוא אינו חל על בתי ספר לא רשמיים.

צעקה לא קמה אז, כשבג"ץ לא הפעיל את חובתו – שאותה הפעיל פעמים רבות – לשמור על זכויות האזרחים ועל המיעוט מפני עריצות הרוב. צעקה לא קמה עתה, כאשר קומץ ראשי ערים אשכנזיים, חילונים ובאופן כללי גזענים משתמשים בכספי הארנונה שלכם כדי להפיץ את משנת השטנה שלהם בפניכם.

וזה באמת מה שזה. קראתי פעם, פעמיים, ונדהמתי. נדהמתי בעיקר מהקלות שגזענות עוברת אצלנו. נדהמתי בעיקר מחד הצדדיות של שומרי זכויות המיעוטים. איך יכול להיות שעשרות פוליטיקאים לא התייצבו להתראיין אצל רזי ברקאי בסוגיה? איך יכול להיות שלא נשמע ברמה קולו הרוטן של גבי גזית כלפי הדעה הפרימיטיבית שבמודעה? איך יכול להיות שלא שמעתי את ג'קי לוי וזה מ"אחד נגד מאה" מדברים על זה? למה זה עובר בשקט?

למה בכלל אין דיון על השאלה הזו? אני מוכן להתדיין על ההבדלים בין החינוך הרשמי ללא רשמי. אני מוכן לדבר על החשיבות שבקידום חינוך ממלכתי שמלמד ערכים ונושאים שהרוב רוצה בהם, ושדרושים היום בעולם המודרני. אני אפילו מוכן לדבר על חובת לימודי אנגלית ומתמטיקה בחינוך המוכר הלא רשמי (שקיימת, דרך אגב). אני מוכן לדבר על התאמתו של האזרח חניך החינוך הלא רשמי למדינה דמוקרטית. אני לא מוכן לדבר על אפליה. על ילד אחד שישב בכיתה עם מזגן, מורה וסייעת, מחשב, אוכל חם, וחלונות שלמים בגלל שהוא הלך לבית הספר הממלכתי, ועל השני שיושב בכיתה צפופה, חמה או קרה, ללא מחשב, ללא אוכל, וללא חלונות בגלל שהוריו רוצים לחנכו בדרך שלהם. אין חינוך ממלכתי – חרדי, דרך אגב. אין גם חינוך איסלאמי – ממלכתי בצורה המתאימה להורים האיסלאמיים האדוקים. זו הבחירה שמציבה המדינה מולם: תשמרו על מצוות דתכם וילדיכם יסבלו, או תמירו סוף סוף את המנהגים החשוכים שלכם, ואז ניתן לכם את העולם. זו הבחירה שמציבה המדינה, דרך אגב, מדי יום, כלפי העולים (בעיקר ממדינות מסורתיות). לוז יור כיפה אור לוז יור הקצבה. זו המדינה הנאורה, הדמוקרטית, תומכת המיעוטים ומונעת העריצות שלנו, שמפא"י כבר מזמן לא בראשה. זה הפרצוף שלנו, ומישהו ניסה לתקן חלק מהכיעור בו.

וזה יותר מזה. אני רוצה להזכיר שוב מה קורה פה: קבוצה של ראשי ערים לוקחת את הכסף שלכם ומוציאה אותו על מודעות גזעניות, מכוערות, ומעוררות שנאה. הייתם מוכנים לקבל את ראש עירית נתניה מפרסמת בכסף העיריה מודעות לתמיכה בטרנספר? אז זהו, שלא.

בזמן האחרון רציתי לכתוב הרבה דברים, אבל לא יצא לי. הייתי בחו"ל, חזרתי לעומס העבודה הרגיל, השתתפתי בכנס פה וכנס שם, כתבתי הרבה – במקומות אחרים – אבל שום דבר לא הצליח להקפיץ לי את הפיוז כמו המודעה הזו, המוניציפלית והתמימה. צריך לקום לרחובות על אובדן ההנהגה, על השחיתות, על החינוך וההשכלה הגבוהה, על האנטישמיות מבחוץ ועל שנאת הזרים מבפנים. אולי. צריך לצאת לרחובות על השחתתנו המוסרית המלאה, בגלל המודעה הזאת, בטוח. צריך לקחת את ראשי הערים הללו ולהעמיד אותם בקלונם בכיכר העיר. לא, לא להרוג. מספיק שישימו מולם מקהלה של ילדים חרדים, שלא קיבלו יום חינוך ארוך, כי הם לא חברים שלהם.

ולפינת הצאצא: מכירים את הפרומו המעיק לסרט של השחקן הנהדר צחי גראד, שנקרא "תנועה מגונה" ובו קרן מור עומדת ליד מכונית שהדלת שלה נרמסה? אז הוא רואה את זה בטלוויזיה, ואומר: "אבא, למה האיש דרס לה את הדלת? זה בגלל שהיא לא לקחה אותו לבית כנסת לקבל את התורה? חבל!".

ערב שבת. על השולחן בכניסה לבית הכנסת המאולתר שבשכונה שלנו מוצבים עשרות גליונות של שבת, צבעוניים, מסוגים שונים, גוונים שונים, וגדלים שונים. השבת אין את "שבת בשבתו" שאני קורא ולכן אני לוקח רק את "קולך". בבית הכנסת אצל ההורים אני תמיד היחיד שלוקח אותו ומתהלך איתו בגאווה בלתי מוסתרת ומחכה שרק מישהו יגיד לי משהו. כאן, אף אחד לא שם לב.

אני מתיישב על כיסא. על הכיסא שלידי יושב חבר. הוא הביא קצת יותר גליונות שבת ממני. הוא לא בוחל בכל האחרים. מתוך אחד מציצה כותרת "על ההבדל בין יסכה ליבוביץ לבין נחמה ליבוביץ". הגליון הוא מעייני הישועה, תנועה להחזרה בתשובה בה חברים - בין השאר - הרבנים מלמד וחנן פורת. הכתבה הצבעונית טוענת שיש הרבה הבדל בין יסכה ליבוביץ שהגישה כתב אישום כנגד שי דרומי לבין נחמה ליבוביץ, שהיא - מסתבר - דודתה. אני מגחך - לא בגלל הקישור המופרך - אלא בגלל שכיף לי לראות שהם מאמצים לחיקם את נחמה ליבוביץ. חשבתי שהיא משוקצת בעצמה לדעתם בשל קירבתה לישעיהו, אחיה. אבל, כנראה שבמלחמה כמו במלחמה: נחמה טוהרה, וגם זו נחמה פורתא מבחינתי.

אני הופך את הדף אחורה. שם כותב פרופ' אחר שאת שמו לא אזכיר כאן הפעם כדי לא לכרוך אותו בדברים שאינם על דעתו על הדיון במשפט עברי בנושא לשי דרומי. אבל מה שמפיל אותי, והופך את ערב השבת לבלתי נשכח מבחינתי, הוא "מסגרת" קטנה לצד העמוד. שם מובאת קריאה רבנית לעשות שימוש בבתי דין של ממונות - פרטיים, כמובן - שישפטו לפי ההלכה. לא מדובר בבתי דין חרדיים רחמנא ליצלן, אלא בחלופה דתית - לאומית להם. עד כאן טוב ויפה. אני תומך בבתי הדין הללו ומעודד את השימוש בהם בין שני צדדים שמסכימים לכך.

מה שמשנה את התמונה זה הציטוט בראש. הוא מגיע מהמדרש לפרשת משפטים, פרשת אותו שבוע, והוא בערך - מהזכרון, ולא מעיון בגליון שוב: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: לפניהם ולא לפני גוים. וכל הקובל בערכאות של גוים אין לו חלק לעולם הבא וכופר באלהי ישראל".

כלומר: הסיבה ללכת לבתי הדין הפרטיים אינה שטוב ששני יהודים דתיים שהסתכסכו יפתרו את העניין אצל מכריעים שמכירים את ערכיהם, אמונתם, ודתם. הסיבה היא שבתי המשפט של ישראל, ברירת המחדל, הינם אסורים ומהווים כפירה.

עכשיו נפל לי האסימון: זהו סופה הרשמי, לאחר פרפורי גסיסתה, של הציונות הדתית. כאשר מערכת המשפט של מדינת ישראל הפכה באופן מלא לערכאות של גוים - אחת מהמחלוקות העזות בזמנו עם הציבור החרדי - אין כבר משמעות לציונות הלאומית - דתית. היא מתה, ונקברה בקבורת חמור תחת הגליונות הללו.