| 6/2007
עוד סיפור!! ((=
עוד סיפור שכתבתי לאחרונה. הפעם החלטתי להעביר ביקורת דרכו ולהגיד לכם מה בדיוק אני חושב על נבחרת ישראל בכדורגל. וכשאני אומר נבחרת ישראל בכדורגל, אני מתכוון לנערות ליווי, לשחיתויות ולזלזול.
הסיפור הוא ארוך, אז אני מקווה שלא תתעיפו באמצע אלא תקראו הכול עד הסוף כמו ילדים גדולים.
גיל ורמן מזג לעצמו עוד כוסית, השלישית שגמע באותו לילה. ורמן מעולם לא הצטיין כשתיין אלכוהול, אך באותו ערב היה חייב להטביע את יגונו בטיפה המרה.
ורמן היה עורך מדור הספורט בעיתון, ואת היום הזה העדיף למחוק מהקריירה. באותו בוקר נקרא אל חדרו של עורך העיתון, אלעד מורי. פניו בישרו הכול.
אלעד לא הזמין אותו אפילו לשבת. בעודו בפתח הדלת, הוא פתח בעוד אחת מהתקפות הזעם הידועות שלו, תוך שהוא אוחז במדור הספורט של העיתון המתחרה. אותיות צהובות- שחורות גדולות להרגיז בישרו: " בלעדי- מכות באימון נבחרת ישראל". מתחת לכותרת היו תמונות של שוער הנבחרת ושל הבלם האחורי, מרוחים על כל הגיליון בפוזה של מלחמת תרנגולים.
"תסביר לי איך זה יכול להיות", היכה אלעד בשולחן. " זה היום השלישי ברציפות שהם מביאים ידיעה בלעדית על הנבחרת, הכתבים שלהם מתראיינים בכל תוכנית טלוויזיה. הם חוגגים עלינו ואתה ישן. היום השלישי שהם נותנים לנו בראש, אני לא תופס.. הם מביאים רייטינג. מכיר את המילה הזאת אדון גיל היקר? ר-י-י-ט-י-נ-ג! למכור, תחזור אחרי, למכור. שבוע לפני המשחק הגורלי בתולדות הכדורגל הישראלי, ומה הכותרת הראשית שלך? הכדורעפנית סיגל מולייב תשחק בעונה הבאה בקבוצה אירופית. תגיד לי, אתה שפוי? את מי זה מעניין בכלל? מי ירוץ לקנות את העיתון שלנו? אמא של סיגל???".
טלפון שבישר על פיגוע בתל אביב קטע את התקפת הזעם של אלעד. " תחזור לעבודה. לא מעניין אותי איך, אני רוצה סיפור בלעדי שיטריף את המדינה". כשגיל כבר כמעט היה בחוץ, עוד הספיק אלעד להרעים:" ואדון גיל היקר, בלי כדורעף יותר."
זו לא היתה ההתקפה הראשונה של אלעד מורי על גיל ורמן. ורמן היה מינויו ובן טיפוחיו של העורך הקודם יאיר קיפינס. אלעד, שהיה סגנו, ביצע הפיכה בעיתון, מונה תחתיו והוביל קו חדש ועדכני. באותם רגעים התגעגע גיל אל יאיר, הסב הטוב שרחש כבוד גדול לספורט ושהנחה אותו להיות נאמן לסיקור ההתרחשויות בשדה הספורטיבי ולהימנעות מהתעסקות זולה ברכילות. הוא גם ידע שההתקפה של אלעד היתה מתוכננת מראש. היה זה חלק מניסיון להכשיר את הקרקע למינוי סגנו של גיל, נדב שור, לעורך מדור הספורט.
אבל כשחזר למשרדו היה על על גיל להשאיר את הפגישה הטראומטית מאחוריו, להפגין מנהיגות ולהקרין כלפי העובדים בתחתיו קור רוח. הוא הסתגר בחדר, שטף את פניו ואז כינס את עשרת כתבי המדור לפגישה דחופה בחדר הישיבות. " חברה, אני מבקש מכם לעזוב את כל העיסוקים האחרים שלכם ולהתרכז במחנה האימונים הסגור של הנבחרת בקיסריה. אני אישית מרכז את כל החומר. קדימה, לדרך".
בזוית העין קלט את חיוך השמחה על פניו של סגנו שור. נדב היה אחראי על הכדורסל, והיה לבוש בחליפות יקרות ממסעותיו בעולם כעיתונאי. הוא היה מרוח בטונות ג'ל ומריח מבשמים יקרים ועכשוויים ממחלקות הדיוטי פרי של נמלי תעופה רבים באירופה. מבטו של שור הקרין בוז מתנשא כלפי עיתנואי הכדורגל הרודפים אחר סודות מחדר ההלבשה לעומת ההתעסקות האלגנטית שלו מול שחקני הכדורסל.
השעה כבר היתה כמעט חצות. ורמן הנחה את עורך הלילה התורן לגבי הכותרת של מחר, שעסקה בראיון עם המאמן, שהכריז שהוא לא יהסס להשעות את השוער והבלם מכל פעילות שבוע לפני המשחק הגורלי. גיל ידע שהכותרת הזו אינה מספקת. כשהיה כבר בדרכו הביתה, החליט לבצע תפנית ולנסוע אל מלון דן בקיסריה. ההחלטה גמלה בו ברגע, אך מיד עם קבלתה חש כיצד האדרנלין זורם שוב בגופו, ממש כמו בימים בהם היה כתב צעיר לענייני פלילים בעיתון וישב במארבים יחד עם אנשי היחידה. החושים שלו הובילו אותו אל השטח. הוא הכיר את שחקני הנבחרת היטב. שעות של סיקור עיתונאי וראיונות בנעלי בית עשו את שלהם.
מעולם ישראל לא היתה קרובה כל כך למטרה. הנבחרת שיחה היטב, ותיקו מול פורטוגל, הפריד בינה לבין הישג היסטורי. תוכניות הארוח בטלוויזיה נאבקו על כוכבי הנבחרת, נשות הכדורגלנים דיברו בלי הפסקה בתוכניות הרדיו, ידוענים וקוראות בקפה עסקו בחיזוי תוצאת המשחק. מדינה שלמה היתה באקסטזה ובאופוריה.
מגרש החניה של מלון דן בקיסריה היה עמוס במכוניות הספורט היקרות של כדורגלי הנבחרת. ארבעה מהם אף שיחקו מחוץ לגבולות המדינה והשתכרו סכומי עתק. המלון היה מאובטח היטב. בפתחו עמדו שני מאבטחים, שדאגו להדוף את קהל הסקרנים שהציף את המקום בתקוה לצוד חתימה או תצלום עם כוכבי הנבחרת.
ורמן החליט לשבת בתוך רכבו ולהשקיף אל שער המלון. ככתב פלילי לשעבר ידע שהסבלנות משתלמת. לקראת 3 לפנות בוקר בא על שכרו. נערה בלונדינית גבוהה יצאה ממונית מלווה בגברתן, שחדף לידי המאבטח שטר וליווה את הנערה פנימה, על עבר המעלית במלון. אחרי מספר דקות יצא הגברתן וחבר למונית, שנשארה בחזית המלון והמתינה עם נהגה המנומנם.
ורמן היה מנוסה. הוא כבר ראה נערות ליווי כאלה ואחרות תחת כל עץ רענן. גם הפעם יש במלון הגדול הזה מאות חדרים ועשרות לקוחות פוטנציאליים.
ב 6 בבוקר נבלעה הבלונדינית חזרה במונית. ורמן החליט לנסוע אחריה. היא הדרימה בכביש החוף ועצרה בדירה ברחוב בן יהודה בתל אביב. גיל קיבל את האישור להשערותיו. היו אלה דירות פרטיות השייכות לנערות ליווי.
" נו אדון גיל, מה קורה? במה זכיתי לראות את פניך בעיתון בשעה כזאת? זכינו במדליה בטקוואנדו?", קיבל העורך את פני ורמן.
"אלעד יש לי את הסיפור שלך", אמר גיל. לא היה לו זמן וכוח להתמודד עם חיצי האירוניה של מורי. הוא החל פשוט לגולל את מאורעות ליל אמש בפני אלעד, שחיוך זדוני החל להתפשט על פניו.
"שובבים החברה שלך בכדורגל, אהה? תשמע מה אני רוצה לעשות. אתה מקבל כל תקציב שתצטרך, אתה שוכר חדר במלון יחד עם הצלמת ענת הרפז. אתם משחקים אותה זוג נשוי תמים. אני רוצה תמונה, אתה קולט? מי שמזיין פעם אחת, יזיין פעם שניה. החברה סגורים שם במלון לבד, בלי הנשים שלהם, וכנראה שהולכות שם פארטיות לא נורמליות. אני רוצה שתחזור להיות עיתונאי אמיתי. יש לך גיבוי מוחלט ממני, חשבון הוצאות פתוח וזמן בלתי מוגבל. אני מודיע לחברה במשרד שאמא שלך חולה ושאישרתי לך חופשה מיוחדת. תזכור, אני רוצה תמונה ואני מעמיד את המדינה על הרגליים. והדגש הוא על מעמיד", סיים אלעד בפרץ צחוק קולני, מבסוט עד הגג מהבדיחה שלו.
כשורמן יצא מהחדר, התמזגו גרשות החרטה שהחלו להציף אותו בתחושה קשה של בחילה. כיצד נגררתי למשחק המלוכלך הזה, דיבר עם עצמו. ואיך לא הכנסתי לו אגרוף כשבדה את סיפור המחלה של אמא שלי. אבל ורמן סילק מיד את המחשבות הללו. המציאות היתה חזקה ממנו. הפרנסה והיוקרה האיצו בו להמשיך, מה גם שכרווק בשנות השלושים המאוחרות שלו, לחלוק חדר עם הצלמת החטובה ענת הרפז במלון דן קיסריה זה אקשן שלא יכול להזיק לחיים המשעממים שלו.
חדר 1109, קומה 11, המתין להם. גם הרפז שמחה על המשימה שהוטלה עליה. כבר נמאס לה לצלם עוד ארוע השקה משעמם של בושם זול.
" אז אפשר לדעת איזו תמונה היסטורית אנחנו צריכים להביא?", פנתה ענת אל גיל תוך שהיא חולצת את נעליה. ורמן גולל בפניה את כל מאורעות הפרקים הקודמים. "אלעד חושב שהחברה בנבחרת לא אמרו את המילה האחרונה בחדר המיטות, ושאם נצליח להביא הוכחה חותכת ששחקני הנבחרת עושים עוד דברים חוץ מאימוני כדור, אז יש לנו את הסקופ של הלייף".
"הוא לא נורמלי" מלמלה הרפז. " זו עבודה של בלשים פרטיים. איך נביא תמונה כזאת? חוץ מזה, זה מגעיל אותי. מדובר באנשים עם משפחות, יכולות להיות תוצאות הרסניות לתמונה שכזאת. ובכלל, עוד יומיים המשחק, נראה לך שגם היום הם יזמינו בחורות? הרי עד כמה שאני יודעת כדורגלנים לא נוהגים לקיים יחסים לפני משחקים חשובים- זה מבזבז להם את הכוח. אני לא מבינה אותם, כל הנשים והחברות של הכדורגלנים דוגמניות או פצצות מהלכות, חתיכות מהממות, מה יש להם לחפש אצל זונות בשני שקל?".
דפיקה בדלת קטעה את השיחה.
"שמי שאפיק, ואני לשירותכם. רוצה מגבות חדשות, אדוני?" שאל העובד שבדלת.
גיל הנהן. " כן, בבקשה. תיכנס".
כשסיים את החלפת המגבות עשה שאפיק דרכו את עבר דלת היציאה, ומבטו נח על המצלמה המשוכללת של ענת. "גברתי, איזו מצלמה זאת? למה אני מתעניין לקנות מצלמה דיגיטלית", אמר.
"קח אותה. זה בשבילך, מתנה ממני", קפץ גיל לעברו.
"סליחה?!", נשמעה זעקה מכיוונה של ענת.
"מה פתאום, אדוני. אני לא יכול לקבל ממך מתנה כזאת. זו מצלמה יקרה, עולה הרבה כסף".
"זה בסדר, קח אותה. היא בשבילך. אני צריך ממך טובה קטנה", אמר גיל לשאפיק וקרץ לענת. הוא ידע שהרפז תמיד יוצאת למשימה עם מצלמה נוספת לגיבוי, וזכר את חשבון ההוצאות הבלתי מוגבל שהבטיח לו אלעד.
"מה אני יכול לעזור לאדוני", גמגם שאפיק, אחוז התרגשות כאילו המצלמה היא כלה עירומה בליל הכלולות.
"אנחנו מתעניינים בשחקני הנבחרת".
"אהה" צחק שאפיק במבוכה, " אני לא יכול לדבר על זה. המנהל של המלון לא מרשה לנו".
"זה בסדר, לא נספר לאף אחד. חוץ מזה, אתה מקבל מאיתנו מצלמה. אתה יודע כמה עולה מצלמה כזאת? יותר מאלף דולר. אתה יכול למכור אותה אם אתה רוצה", אמר גיל ולא שם לב שענת כמעט חוררה את גופו במבטה הנוקב.
"למכור? מה פתאום?", הזדעק שאפיק, " אני רוצה לצלם את הבן הקטן שלי שנולד, הוא בן שלושה חודשים ורציתי לקנות מצלמה".
"נו, אז יש לך, זה שלך. תגיד, אתה מחליף מגבות גם בחדרים של השחקנים?".
"בטח מחליף. רק אני נכנס לחדרים שלהם, אפילו לחדר של גדי לוי. וואלה, השחקנים האלה עושים הרבה בלאגן. זורקים את המגבות על הרצפה. כל הקומה של הכדורגל זה אני. אפילו אתמול בארבע בבוקר הבאתי לגדי לוי מגבות".
מה?", צעק גיל אך מיד ניסה לרסן את התלהבותו.
"כן", המשיך שאפיק, "בכל חדר יש שני שחקנים ביחד. רק גדי לוי הכוכב, הוא יש לו שני חדרים".
"מה זאת אומרת?", התערבה ענת בשיחה.
"גדי לוי, חוץ מהחדר עם אחד מהנבחרת, יש לו עוד חדר בקומה 9. אתמול הוא ישן שם- חדר 901 אני חושב".
"תגיד לי, אתה דפוק? מה נתת לו את המצלמה שלי?".
"זה בסדר יש לנו חשבון הוצאות פתוח. את קולטת? גדי לוי חוגג עם הנערה. התוכנית שלי פשוטה: הלילה נחכה ליד החדר הנוסף. אין לי ספק שלוי יחגוג שוב. כמה דקות אחרי את תדפקי בדלת ותתחזי לנערת ליווי נוספת. עוד הלילה אני מארגן לך מצלמת וידאו בתוך התיק. תצלמי קצת את החגיגה בחדר ותברחי משם. תמונה אחת- מה את אומרת?".
ענת קפאה על מקומה. אני לא מאמינה שאתה רוצה שאני אתחזה לנערת ליווי", אמרה ופרצה בבכי.
גיל חיבק אותה. "ענת, אני צריך אותך. כל עתידי המקצועי מונח על כף המאזניים". הוא ליטף את שערה ונישק את ראשה נשיקות קטנות. תוך דקות היו השניים בעיצומו של משגל סוער.
השעות עברו בעצלתיים, אבל ב1 לפנות בוקר עשו שישה משחקני הנבחרת את דרכם לעבר חדר 901. קולות צחוק עלו מתוך החדר. 40 דקות חלפו עד שעל הדלת התדפקו שלוש בחורות מצודדות. גיל זיהה את הבלונדינית שראה יומיים קודם לכן. הפעם הגיעו עמה שתיים נוספות. " אני לא מאמין, לילה לפני המשחק עם פורטוגל מתקיימת פה אורגיה. טוב, זה הרגע שלך. את נכנסת מצלמת ויוצאת", לחש גיל לענת.
" אני מפחדת. יש לנו את התמונות של השחקנים נכנסים ושל הבנות נכנסות לחדר, זה לא מספיק?".
" ענתי, נשמתי, אנחנו צריכים הוכחה חותכת. תמונה בצוותא. תעשי את זה בשבילי".
ענת דפקה על הדלת
" מי זה?".
" קוראים לי מירי, שלחו אותי אליכם".
" הי גדי, מפנקים אותנו בעוד אחת", שמעה ענת את אחד הכדורגלנים בפנים, ואת התשובה שלא איחרה לבוא: " תכניס תכניס יש מקום בשביל כולן".
הדלת נפתחה. החדר היה אפוף עשן, בקבוקי בירה ויין ריקים היו מפוזרים בכל פינה, והכדורגלנים, חלקם עירומים וחלקם בתחתונים, השתעשעו עם שלוש האורחות שהיו שרועות למרגלותיהם.
" יאללה תתפשטי ותצטרפי לאקשן" פקד עליה אחד השחקנים.
" אני צריכה להתארגן כמה דקות באמבטיה".
ענת סידרה את התיק עם מסרטת הוידאו כך שיונח ממש מול המיטה. היא נכנסה לחדר האמבטיה, דחפה אצבעות לפיה והחלה להקיא. " היי מה קרה, הביאו לנו נרקומנית?", שאל מישהו בחדר לקול צחוקים של הנוכחים. ענת יצאה מהאמבטיה, התנצלה, חטפה את התיק ויצאה במנוסה מהחדר.
" אורגיה עם נערות ליווי בליל המשחק הגורלי"- זו הייתה הכותרת של העיתון למחרת המשחק בו הובסה ישראל 6:0. גיל ורמן זומן לכל תוכנית אפשרית והוכתר כעיתונאי שהביא את הסקופ הגדול ביותר. הוא קיבל מהעיתון חופשה יוקרתית בפריז, וכשחזר ממנה מונה לראש העיתון. מאמן הנבחרת ויושב ראש ההתאחדות הגישו את התפטרותם. אשתו של גדי לוי עזבה אותו והוא הורחק מנבחרת ישראל לצמיתות. ושאפיק לא מפסיק לצלם במצלמה הדיגיטלית את בנו, שהחל לבעוט בכדור.
הסיפור מוקדש לאורפז שמעריכה את כשרוני ומעודדת אותי לכתוב את הסיפורים האלה כל פעם שסבתא שלי מדכאת אותי (=
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
