שזה בכלל מחולק ל37 ועוד 46 שניתנו לי במתנה, כשבינהן היו איזה שתי דקות שחשבתי שאני לא אשמע ממך יותר, עד ליום חמישי בערב (ואז היו ה46, ועכשיו אני לא אשמע ממך עד ליום חמישי בערב).
זה הזמן המוקצב לדיבור עם העולם החיצון כשאתה חייל.
כשהוא חייל.
אני שונאת את זה! אני שונאת שאתה כל כך רחוק ממני ושאין לי מושג מה קורה איתך! ילד אהבה מתוקה ויקרה שלי!!
זה כזה קשה יואו :(
וכל שבוע (שבועיים...ופעם אחת גם שלושה) זה קשה אותו דבר. לא מתרגלים. זה לא נהייה יותר קל להיות פה בלעדייך; זה לא נהייה יותר "רגיל".
כל פעם כשאתה הולך...
אני מתפללת ששניה אחרי שתצא מהדלת יתקשרו להגיד לך שלא צריך אותך שם יותר.
שאתה יכול להישאר בבית השבוע, שאתה יכול להישאר בבית תמיד.
אבל הם לא מתקשרים...
ולא שולחים הודעה.
ואתה צריך ללכת.
אז אתה הולך...
עם הפנים המתוקות האלה שלך,
שלא רוצות להיות רגשניות מדי, כדי שזה לא יהיה יותר קשה,
ועם הנשק המכוער הזה, שהלוואי שבחיים לא תשתמש בו באמת.
ואתה נותן לי נשיקה, שאף פעם לא תספיק, כי אני יודעת שאחריה תלך.
אתה מסתכל עלי, עם העיניים שלך שאומרות הכל,
אומר "ביי ביי" בקול הכי שמח שאתה יכול להוציא, כדי שאמא לא תרגיש,
והולך.
והזמן לא עוצר.
הוא לא חושב שיהיה יותר נחמד, אם יהיה תמיד 7:25.
חמודי שלי
מהרגע הזה, אני מדמיינת. איפה אתה כבר? ליד מי אתה יושב? אתה יושב בכלל? מה אתה מרגיש?
אתה רעב? או עייף? או הכל ביחד?
אתה מדבר איתי קצת, בהודעות געגוע כאלה, וכשאתה מגיע, מתקשר.
"רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך" עם הקול הכי נעים בעולם :) גם אם יש מסביב המון רעש...
"אני אוהבת אותך"
וככה זה ממשיך, בערך דקה, עד שאתה צריך ללכת, לסגור, לעוד שבוע. אתה אמור לדבר איתי בראשון בערב. וגם בחמישי. אז אני מחכה. לערב.
אחרי שעה וחצי, אתה מתקשר "נתנו לנו עוד קצת זמן עכשיו במקום בלילה".
36 שניות. כן. זה הולם את ההגדרה "קצת זמן".
"אני אוהבת אותך הכי בעולם!" ועוד קצת מהדברים שאפשר להגיד בחצי דקה,
ואז אתה צריך ללכת... עד עוד מיליון שנה. ושנינו יודעים שזה ככה. אין ברירה.
ואז...
התקשרת שוב!
חתול חמוד שלי... נשמה מתוקה! אמרת שאתה חוזר הבייתה! וכל כך רציתי שזה יהיה נכון! אבל אני יודעת שלא... התפקיד שלי זה להיות חזקה בשבילך "מה פתאום חוזר! שטויות! שבוע יעבור מהר! ונדבר בשבת! קטן עלינו!" ובתוך תוכינו, שנינו יודעים שהשבוע הזה, יעבור כמו שבוע שעבר, וכמו כל שבוע בשמונת החודשים האלה... לאט. שכל השבוע נזכור דברים קטנים שנרצה לספר בסופ"ש, לחלוק, כדי שהחיים האלה יהיו שלנו ביחד. אנחנו גם יודעים שזה לא נורא, שאנחנו מסתדרים ומתגברים על זה. ושאנחנו ביחד :) ויש לנו אהבה ענקית :) אז... זה נותן את הכח.
עוד 46 שניות.
וזהו.
מעכשיו, דממה, עד ליום חמישי בערב.
הלוואי שתחזור הבייתה בשישי ולא תשאר עוד שבוע.
הלוואי שיהיה לך שבוע קל, ונעים, ושלא יהיה לך קר (וגם שלא תהייה רעב!)
אני אוהבת אותך חתול חלומותי שלי!
נשיקה ענקית... בלי הפסקה... עד שבוע הבא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tamari :)