Corrupted

כמו גידול ממאיר, הוא שוכן שם באמצע, מחכה בסבלנות.

מחכה, וגדל.

סופג. מתעצם. מתחזק.

הסבלנות שלו מתחילה לאזול.

קשה לעצור אותו. הוא כבר חזק יותר ממני.

הוא מדבר אלי. "תן לי לצאת! תן לי להתפרץ, להתפשט, לגלוש. כמו שתמיד רציתי לעשות, כמו שתמיד רצית שאעשה".

ואז זה מתחיל.

הגוף נדרך, השרירים מתקשים, והוא מתחיל את ההתקפה שלו.

מנסה להגיע מהחזה אל הראש, לתפוס שליטה.

הוא רוצה להשתולל. לפרוץ ממני החוצה.

 "תן לי לשסף! לקרוע ורידים! לרחוץ בדם!".

אני נלחם בו, בכל הכח שיש לי. אך בקרוב, גם זה לא יספיק.

קבוצת שדים שחורים מרקדים מסביבי, מהללים אותו, קוראים לו, סוגדים לו, מחזקים אותו.

הוא מצליח לתפוס חלקות קטנות. נוטע בי את הרצון לצרוח, לבכות ולצחוק ביחד.

הוא מצליח לפרוץ בהתקפים קטנים. זה לא מספיק לו, אך הוא יודע שבקרוב, הפרצות הקטנות האלו, יהיו שערי אולם.

אני נלחם בו, בכל הכח שיש בי, אך זה כבר לא מספיק.

הוא התחיל להשתלט. הוא תופס בעלות.

הוא משנה אותי. הוא מטרף אותי. גורם לי לצרוח. גורם לי לרצות לחבוט את ראשי בקיר עד שיתפצח.

אני מרגיש אותו בראשי, מושך בעצבים.  דבר שחור ומרושע. נגע.

הוא ענק, הרבה יותר מגידול. הוא אני.

אין כבר טעם להילחם בו. אני חלש מדי, מותש פיזית ונפשית.

תמיד רציתי בתוך תוכי שהוא יצא.

הוא יעשה לי טוב.

הוא יחדד את שיניי.

הוא יעצים את הרצון לדם וטבח. רצון שתמיד היה.

מעכשיו, אני לא אותו דבר.

מעכשיו, אני נגע ענק ונורא.

אני הוא VENOM