אני חולה. מאוד.

יש לי חום, וקר לי. וקשה לי לחשוב כי כל כך כואב לי הראש.

אבל אני מחזיקה מעמד.

השבוע הגעתי לעבודה לבד.

כי המנהלת השניה חולה.

וזה היה קשה, אבל עברתי את זה.

תפקדתי על 3 חנויות בו זמנית, והרגשתי כובד אחריות שאהבתי.

סוף סוף מגיע יום שישי, שיעבור לא מהר ולא לאט, אבל יעבור, ואני יחזור הביתה, יתקלח, יעשן קטנה, ויתעורר מתי שבא לי בצהרי יום שבת.

ככה אני אוהבת.

שבוע טירוף של עבודה, שאחריו מגיעים יומיים של מנוחה והירגעות מוחלטת.

מצאתי דירה.

עם שותף אמנם, אבל זאת עדיין תהייה הפינה שלי. ורק שלי.

ואף אחד לא יוכל להגיד לי איזה תמונה לתלות, ואם לשים את המיטה עם הנוף לחלון, או שמא, קרוב לדלת, שאני יוכל לרוץ מהר יותר לשירותים בלילה.

היא לא קטנה ולא גדולה, אבל היא בהחלט מספקת.

כשנכנסתי לראות אותה, דמיינתי איך אני מארחת שם את החברה הכי טובה, ושנינו שוכבות על המצעים הנעימים, עם הצבעים הרגועים,

רואות טלויזיה, ושומעות מוזיקה מהמערכת אייפוד המטורפת שתהייה לי.

והייתי מרוצה ממה שדמיינתי. אז לקחתי :)

יום שני אני נכנסת.

מתרגשת מאוד.

כי לא משנה כמה עברתי ומה, אף פעם עוד לא הייתה לי דירה משלי. עם פינה משלי.

[וחשוב לציין שהשותף הוא ישראלי, שכל שבוע נוסע למקום אחר מטעם העבודה, כך שסביר להניח שאני כמעט ולא ירגיש בקיומו].

דברים טובים עומדים על הפרק.

ואני מאוד מאוד רוצה שהם יקרו.

אני יעשה מה שצריך כדי שהם יקרו.

ואני מבטיחה לך אהובתי הקטנטנה, שיהיה כזה כיף!

אני מתגעגעת...