so pretty so perfect so......plastic

 הפחד רק גובר וגובר

והזמן נגמר,כול כך מהר

כמו שעון חול כאשר כול גרגר חול קטן נופל נופל ונופל

ומסמל את זה שהזמן עובר

כבר שנתיים ועד עכשיו לא עזרתי תאומץ

אמרתי בדרכים עקיפות ואפילו פעם אמרתי ישירות רק שהוא לא התיחס לזה

 אני ידעת שעוד מעט הוא ילך לצבא

ומה יהיה איתי?

אני אשב ואמשיך לספור כמה זמן אני"מכירה" אותו?

הרי כול השנתיים האלה ופעם אחת לא נפגשנו אפילו.

אני זוכרת עד כמה שהיתי מאוהבת בו

למרות שידעתי שזה לא אהבה.

זו היתה הידלקות וירטואלית ילדותית כזו

עכשיו כשכבר אני יותר בוגרת אני מבינה שחלק גדול בי עדין רוצה להכיר אותו

לפחות לראות אותו מול העינים שלי.

מתי אני אוכל להגיד לו שאני רוצה אותו.

מתי אני אפסיק לפחד ,להיכשל

אני פשוט מפחדת להיפגע שוב.