כבר שבוע שאני לא ישנה. לא מדובר בנדודי השינה מהסוג הענוג או המסתורי.

סתם תלישות לא ברורה,במהלכה אני עייפה מכדי לעשות משהו מעניין, אבל לא עייפה מספיק כדי להירדם.

שתיים בבוקר,שלוש בבוקר, ארבע בבוקר.. לא נרדמת. פעם מאוד אהבתי לילות לבנים כאלה.לקרוא.להתפעם מהזריחה. לראות את העולם היצרני סביבי מתעורר לאט לאט. עכשיו אני חלק מהעולם היצרני הזה. אז אני מתיישבת על אדן החלון,מחפשת עוד חלונות מוארים בבניינים ליד, ומנסה לדמיין לעצמי למה לעזאזל הם ערים בשעה כזאת. בטוח יש להם סיבה יותר אקזוטית משלי,טיסה לתאילנד,נגיד. רק אני, לא לגמרי ערה.בהחלט לא ישנה.

''שינה שמופרעת'' אומרת איזה עלק מומחית להפרעות שינה שאמא גררה אותי,''משפיעה על תפקוד מנטלי ופיזי כאחד''.

שינה של מופרעת,רצית לומר. 

חייבת לישון.חייבת. כמה אפשר לשבת על הספה ולהאזין לרעשי הלילה. חתולים מתקוטטים.נהמת המזגנים.מישהו מוריד את המים.מכונית חולפת. ככל שהשעה מאוחרת יותר, הם מתעצמים.חריקת האוטו זבל.דלתות נטרקות.צעדים כבדים

במדרגות.עיתון נחבט על הדלת.

למה אני לא מסוגלת להירדם כמו כל האנשים הנורמלים,בשעה נורמלית.

כי פשוט באחת עשרה בבוקר,בביה''ס,אני נרדמת מצוין.