דווקא כשהכל מתחיל להסתדר בחיים, העצבות תופסת סאגה מרכזית.

יהיה טוב אמרת,אה?~

כבר שבוע עובר ברביצה על המיטה עם הבטן למעלה.

מעבירה בראש את הסרט של החיים שלי,מסתכלת על תמונות, תמונות של אותם הדברים בחיים שלי שחסרים.

אךך, כמה מעליבה ומשפילה תחושת הקנאה הזאת....

לאחרונה נפל לידיי ספר שלא יכולתי להפסיק לקרוא, זה הפרק האהוב עליי,

ומצאתי אותו מאוד נכון להעלות אותו לכאן דווקא ביום שכזה.

''פירור אחד ממנת-הלחם שלי הותרתי היום בשבילך. ראי,

אהובה,הנה הוא מונח על כף-ידי כבקערית של בדולח-

ליל מעל לאושוויץ.

השינה מערסלת את שכני למאורה כעל צעיפים רכים, אפלוליים. בחוץ ניצתים כוכבים מעל גגות הבלוקים.ניצתים וכבים.

היום,יותר מכל הימים, כלתה נפשי אלייך.את היקר שבקרבנות אושוויץ ביקשתי להגיש לך. ואמרתי: הנה פירור לחם זה קודש הוא לאהובתי! ראי, הוא מונח על כף-ימיני.

איך עתה, אהובה?

אולי, כמוני,יושבת את עכשיו, אי שם במחנה נשים גרמני, על קרשיה של מאורה,וכמוני מביטה גם את על פירור הלחם אשר בכף ידך; כי היום,יותר מכל הימים,כלתה נפשי אלי,ואמרת: הנה פירור לחם זה קודש יהיה לאהובי?!

ראי, אהובה! גודל הדמעה שעל כף ידי השנית כגודל פירור-הלחם.

קומי,נצאה,אני פה, ואת באשר את, ונעמוד שנינו יחד בעלטה של אותם רקיעים. אהבתנו תעבור בין שני פירורי-הלחם והיא תחליפם זה בזה על כפות-ידינו. את תאכלי את שלי, ואני אוכל את שלך-

ראי, לא כוכבים הם המנצנצים מעל ראשינו. גצים תועים הם,הדועכים ואינם.

רק זוהר פנייך לא יכבה לעולם מברק דמעתי, אשר הפכה לגביש.''

...