אחרי שקיבלתי מסבתא לכריסמס את האלבום הראשון שלי, החלטתי שהגיע הזמן לעשות קצת סדר בכל הבלגן ופעם אחת ולתמיד את התמונות הבודדות שבידיי.

לא חשבתי שתהליך פשוט של הכנסת תמונות לנרתיקי ניילון תביא אותי למחשבות של עבר, הווה, עתיד...

בזמן שאני מדפדפת בזכרונות הילדות והנערות שלי (שנקווה שעדיין לא הסתיימו), חשבתי עד כמה שההורים תמיד צדקו כשאמרו שהזמן טס ולעד אני אתרפק על אותם ימים יפים תמימים וחסרי דאגות. חשבתי עד כמה שהיה לי טוב, כמה שהכל היה פשוט, עד כמה שהייתי קרובה למשפחה.

הסתכלתי על תמונות מכל הטיולים השנתיים במהלך החטיבה והתיכון. למרות שאז התלוננו על ההליכות המיותרות בחיק הטבע, החדרים המצ'וקמקים עם הטלויזיה השבורה והמורים שכל שניה בדקו שאנחנו ישנים או בשלב מאוחר יותר לא מחוסרי הכרה מרוב אלכוהול, כל מה שאני רואה עכשיו זה ההזדמנויות היחידות שלי להיות בחוץ, הרבה מהבית לטייל טיפה בטבע, להכנס לתוך נחל קפוא, לטפס על הרים, להיות עם כל החבר'ה ולדבר עד שעות הלילה הקטנה ואז לקום למחרת אחרי 4 שעות שינה לעוד הליכה של 5 שעות. עכשיו גם המדריכים לא נראים כל כך מעצבנים ומעיקים ואני לשם שינוי מעריכה אותם שבחרו במקצוע שהם אוהבים בלי לחשוב מה תהיה ההכנסה שלהם.

אני גם מסתכלת על כל אותם אנשים שפעם הייתי קרובה אליהם וחושבת מה גרם לנו להשתנות כל כך.. איך אנשים שישבו שעות ביחד, עכשיו מסתכלים אחד על השני בבוז ושופטים אחד את השני בלי לדעת.. איך זה שאין לנו יותר שום דבר משותף? איך אני אפילו לא יכולה להרים טלפון לאותם אנשים שחלקתי איתם את הסודות הכי אינטימיים שלי? ברגעים כאלו אני מרגישה שמשהו נלקח ממני ולעולם לא ישוב. אני מרגישה מרוחקת מכל אותם האנשים שלאט לאט נדחקתי מחברתם.

מצד שני זכיתי להכיר לאחרונה אנשים שאני רק זכרתי במעורפל לפני שנים לפי מראה בלבד. אנשים שבחיים לא חשבתי שדרכנו יפגשו.

זה מראה לי שכמעט הכל אפשרי, שאי אפשר לחזות שום דבר. חבריי הטובים ביותר יכולים להפוך לאויביי ואויביי לחבריי הטובים ביותר.

מה שכן, אני שוב מתחילה לוותר לעצמי ואני רוצה לתפוס את עצמי לפני שיהיה מאוחר מידי...