" שנים רבות מידי בלבלתי בין אהבה לכיסופים. בצעירותי ראיתי בני אדם משתוקקים.

מקצתם יצאו לצוד אהבה, ומקצתם המתינו לה בביתם בקוצר רוח. הכל דיברו עליה

כעל מצרך חיוני. מי שטרם התוודע אליה ידע שעליו להשיג אותה בכל מחיר, ויפה שעה אחת קודם.

מי שאיבד אותה ידע שעליו למהר ולמצוא לה תחליף, ולא נרתע אף מלחמוד את רכושו של חברו.

את האהבה החשיבו יותר מפרנסה, שהרי ידוע שאדם מאוהב אינו רעב ללחם. זוגות אוהבים,

כך סיפרו לי, ידעו להתגבר על כל מחסור. ואיש לא זכה לכבודגדול ממי שהיה הנכון להקריב

את חייו למען האהבה.

ועם זאת לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאך מעטים זכו באהבה הלכה למעשה.

רוב הבריות קבלו על רוע מזלן. הכרתי אנשים שנאבקו על ליבו של מי שלא רצה בהם,

ובו בזמן דחו את אהבתו של אדם אחר; כשנואשו והסכימו לבסוףף לקבל את מה שהוצע להם קודם לכן,

התברר להם לרוב שאיחרו את המועד, והם יצאו קירחים מכאן ומכאן.

... לבסוף הם איבדו כל תקווה, וכן את האהבה האחרונה שנותרה בהם, האהבה שלהם את עצמם.

הייתכן שהמפתח לאושר נתון בידינו, אלא שרובנו איננו מבחינים בו?

התוובר לי פתאום שכל זיכרונותי היקרים ביותר קשורים לרגעים שבהם הענקתי את אהבתי לג'קומו.

אילו קיומה של האהבה תלוי במה שהאדם מקבל מהזולת, כי אז הייתה אהבתי חדלה להתקיים

לאחר פרידתי מאהובי. ולא היא. אהבתי נשארה שרירה וקיימת. את שיא אושרי חוייתי בהעדרו של ג'קומו,

כאשר החלמתי ממחלתי. מעולם לא אהבתי אותו יותר מאשר ברגע שהחלטתי לוותר על חיי למען עתידו.

אהבתי שרדה לא משום שנאהבתי, אלא משום שאהבתי!

אנחנו אומללים מכיוון שנדמה לנו שעלינו לאחוז באהבה. כדי להנצל, עלינו לעשות מעשה פשוט,

שהוא גם הקשה מכולם: עלינו להעניק את מה שאנו נכספים לו. עלינו לתת ולא לאחוז. זה הניצחון שלנו."

בעיני לוצ'יה

סערת רגשות. זה מה שאני מרגישה.

מנסה לא לדבר על זה אלא אם שואלים.

בעיקר רצון לחזור ולשנות הכל, אבל אני מחזיקה את עצמי.

עם כל הכאב, זה המעשה הנכון ואני לא מתחרטטת.

מזלי יש אנשים שמצליחים להשיח את דעתי.

יצא לי להכיר אנשים מדהימים, לשמוע סיפורים שונים, לגלות עולמות שונים.

זכיתי לשמוע על מאחורי הקלעים של עולם שרחוק ממני אלפי עולמות.

הבנתי כמה שאצלי החיים די פשוטים וקלים ונשלטים על ידי הרציו.

ההבנה הזאת מקלה עליי. לחשוב שלא משנה עד כמה המצב גרוע, אני אדון לעצמי ויש ביכולתי לעשות ולשנות.

דברים שנראים לי חשובים וגדולים עכשיו, מתגמדים לעומת החיים עצמם.

ובדיעבד אני יודעת את כל זה, כי זאת לא הפעם הראשונה שאני חווה את זה.

לטוב או לרע הכל עובר. לפחות זה מה שטענתי לפחות חצי שעה בשיחה במסנג'ר

בתקווה לנחם מישהו שמצבו זהה לשלי.

ובסופו של דבר הכל עובר... גם החיים.