אם יכולתי להמציא מקצוע זה בטח היה מתכננת מקצועית.

אני מתכננת. זה מה שאני רוב החיים שלי.

אני מוצאת משהו שהייתי רוצה לעשות/להיות ואז מתכננת הכל לפרט הקטן.

לצאת לאנשהו בשישי זה לא סתם להתארגן ולצאת.

זה דבר ראשון לחליט על סוג הבילוי, אח"כ לחפש את כל מקומות הבילוי באזור גוש דן

שמתאימים לתיאור, אח"כ לחשוב על כל השילובים של מי יבוא ואיך זה יסתדר עם המקום.

אז לחשוב מה אוכל מי ומתי הוא צריך ללכת כי אם יש כמה שעות ריקות

אז גם לשם אפשר לדחוס משהו. אח"כ פותחים אלפי פעמים את אתרי המפות

ולוודא שבאמת המסלול הנבחר הוא הקצר ביותר ואז לעשות עוד מליון טלפונים

לוותר מי בטוח בא.

זה שבפועל קורה בכלל דבר אחר, זה סיפור אחר.

תמיד אני בונה תכניות גדולות, אבל בשניה שהכל כבר פתוח לפני ורק

צריך לבצע את המעשה אני תמיד נסוגה.

משתלט עליי פחד שאני לא אדע להתמודד עם הדברים ומה אם יקרה משהו

שלא תכננתי ואז אני חושבת שצריך לחכות ולחשוב על זה שוב.

בשלב מסויים חלק מהתוכניות כבר נהיות תפלות ולא רלוונטיות או נדחקות לתיקיית 'יום יבוא ו...'.

כשהתחלתי לחשוב על כל הדברים שרציתי להשיג, שמתי לב שתמיד, אבל תמיד הגעתי

למדרגה אחת לפני הביצוע עצמו.

זה לא שניסיתי ולא הלך, פשוט לא היה לי את הכוח באמת לעשות את זה.

אבל מתי באמת הזמן המתאים? אם דוחים ודוחים בחיים לא עושים את מה שרוצים.

זה לא עניין של יכולת ואפילו של רצון, זה עניין של להעז, לצלול למים העמוקים

וגם אם לא הכל מסתדר, להגיד 'ניסיתי וגם אם לא הצלחתי אני אצליח להשתפר

בפעם הבאה'. אצלי זה כמעט ולא מגיע לשלב הזה בכלל.

הרבה מהדברים שעשיתי לאחרונה נעשו למען מטרות אחרות. מטרות גדולות.

אבל לפעמים נראה כל צעד שאני עושה, אני חוזרת שניים חזרה.

אני הולכת לאיבוד ברצונות שלי. מה שרציתי במקור כבר נראה מטושטש.

התשוקה ואש שיש לי בהתחלה דואחות ואני נשארת ריקה מבפנים.

מרגישה שהחיים שלי חסרי משמעות. אין מטרה שאני שואפת אליה.

לאט לאט הרגשות האלו מתחילים לחלחל והם מרעילים מבפנים.

וגם אם כל הימים שלי מלאים מבוקר עד ערב, אין לזה שום טעם.

כי מטרת החיים היא חיים עם מטרה, עד כמה בנאלי שזה ישמע.

אבל זה נכון, אם אתה לא שואף למשהו כל הזמן, גם אם זה ההישגים

הכי קטנים, אין לך בשביל מה לקום בבוקר, בשביל מה להתאמץ וכל

יום נראה אותו דבר.

הבנתי שאני מהאנשים שברגע שיש את האש והתשוקה, באותו הרגע צריך

לפעול כי אחרת זה אבוד.

היום עשיתי צעד גדול קדימה.

עשיתי את הצעד לקראת הרצון הכי גדול שלי.

לא חשבתי מה יהיה ואיך יסתדר, פשוט עשיתי את זה.

כי עוד שנה כזאת אני פשוט לא אחזיק מעמד.

עכשיו חוזרים שוב לתכנונים, כי הזמן טס ולא נשאר עוד הרבה.

הכל נעשה ברגע האחרון, אבל מה שחשוב שזה נעשה.

ולא אכפת לי שיגידו שאני כל שניה משנה את דעתי או שיש

לי עוד זמן לחשוב. זה מה שנכון לי. זה מפחיד אבל אני צריכה

לנסות בשביל עצמי.

ואם לא ילך, תמיד אפשר לסגת, תמיד אפשר להתחרט.