זה נראה כמו חלום.

להחזיק ידיים. להתחבק.

להשעין ראש על החזה שלו ולשמוע את הפעימות.

להסתכל עליו כשהוא נרדם ואז מתעורר קלות מתזוזות האוטובוס.

להרגיש את שפתיו על שפתיי. להתמסר.

זה מפחיד. מפחיד אותי מה יהיה הלאה.

האם הכל היה חלום? האם זה היה רגע של חולשה?

מה אם לא ילך? מה אם אני אחשוף את הכל ולא אקבל את אותה תמורה?

מזמן לא הרגשתי ככה ומזמן לא פחדתי להרוס משהו שבקושי

התחיל והמחשבות על זה לא תורמות.

הדבר היחידי שאני רוצה זה לחזור לאותם רגעים ולהשאר שם.

ולא אכפת לי להיות בצילו. אני רק רוצה לטעום עוד ועוד

מאותה תחושת אושר אינסופי.

היום תהיה פגישת "אז איפה אנחנו עומדים?". אני מקווה להגיע

אליה כמה שיותר רגועה ופתוחה. זה באמת יחזיר אותי לפרופורציות.

ומשם כבר נראה...

בימים האחרונים יצא לי לצאת לכל מיני פעילויות מגבשות עם חבר'ה מהעבודה.

יום חמישי היה טיול לילי מתחת לירושלים. זחלנו בתוך מערות וטיפסנו על הרים.

בסוף היה קומזיץ נחמד על האש שזה באמת אלוהי אחרי כל ההליכות.

ברביעי היה לי ערב צוות בקיבוץ נירית. היה אוכל מדהים.

דיברנו, שתינו, עישנו נרגילות, שיחקנו כל מיני משחקים מגבשים.

ושישי לפני זה סתם קפצו אליי כמה חברים וחברים מהעבודה.

ושני הקרוב ערב פוקר P: