[ בנות נחמה - so far ]

השבוע גיליתי את נפלאות האינטרנט.

למרות שאני עובדת בתמיכה טכנית באינטרנט (אהמ..) רק השבוע גיליתי את הנס שנקרא VOD או במילים אחרות צפייה ישירה.

אחרי חצי שנה שהייתי בלי טלויזיה בכלל (סיפור עצוב שהלקח שלו הוא - אל תכניסו רעיונות לראש של ההורים שלכם, כי יום אחד הם יקחו אותם ברצינות ),

היה לי את הצורך לחרוש על כמעט כל תוכנית טלויזיה, כמה שיותר רדודה ככה יותר טוב.

איכשהו גם נתקלתי בתוכנית ריאליטי "מחוברות" שמרגע  שהדלקתי אותה שנאתי אותה ואהבתי אותה בו זמנית.

(מה שלא מנע ממני לראות את כל הפרקים ברצף בערב אחד).

התוכנית עוסקת בחייהן של 5 נשים בגילאים שונים, החל מנערה מתבגרת בת 16, עד לאמא +2 נשואה בת 42,

שמצלמות את החיים שלהם במצלמה ביתית.

מצד אחד כל התוכנית די דכאונית ומדברת על כל הבעיות של אותן נשים, וזה מכניס למצב רוח אפור כזה. זה גורם לך לחשוב שהכל סתם,

תמיד יש ויהיו צרות ואין באמת אושר אידאלי וכל פרק ממחישים את זה יותר ויותר.

מצד שני עצם העובדה שעוד הרבה אנשים עוברים אותם דברים שאת בעצמך עוברת גורם להזדהות ותחושה של הקלה. הקלה לא ברורה

שנובעת מצרות של אחרים.

עם כל אישה מצאתי נקודות משותפות, אם זה הפחד להיות לבד, היחסים המסובכים עם ההורים (במיוחד עם האמהות), הפחד להתקע באותו מקום

בחיים והמשיכה לחיים בעיר הגדולה ואם זה הרצון להצטיין בכל תחום אפשרי כשבעצם זאת משימה בלתי אפשרית.

כל זה מכניס אותך לפרופורציות של 'כולם עוברים את זה, היית במצב של ההיא שהכל נראה סוף העולם ועברת את זה, אז כל ה"צרות" שלך

עכשיו הן לא באמת צרות, והכל חלק מהחיים וצריך לקחת הכל בקלות'.

בצורה מוזרה זה גורם לי להרגיש במידה פחות בודדה כי כאילו אני מכירה טיפה עוד 5 אנשים בעולם הזה.

זה גם נותן דחף לנסות להוציא את המיטב מעצמך, לעשות יותר ולהיות יותר טובה ממה שאני כרגע.

כשניסיתי לדבר איתו על זה הוא די נכנס ללחץ ולמצב 'אל תדברי על זה, יש לי בעיות עם אנשים בדיכאון'. אבל זה לא מה שנקרא דיכאון.

אין לי מילים בדיוק לתאר את התחושה שזה נותן לך, אבל זה משהו שאתה ניזן ממנו ולא יכול להפסיק.

והכל חלק מהחיים

מעניין, האם גם אני הייתי יכולה להכניס מצלמה לחיים שלי ואם זה היה משנה משהו בי אחרי צפייה מהצד. ...