כל התהליך של רישום לאוניברסיטה היה מלחמה שלי בעצמי וניסיון להבין מה אני רוצה מעצמי.

בהתחלה החלטתי להרשם לת"א וירושלים ואז נרשמתי לפסיכומטרי בתקווה לשפר טיפה את הציון,

כי אז עוד לא ידעתי אם אני מתקבלת או לא.

אז נרשמתי וחודש ראשון באמת השקעתי, ישבתי ולמדתי אבל בחודש השני אפילו לא יכולתי לפתוח את הספרים.

היה משהו שאמר לי " נו מה הביג דיל, תגשי ויהיה מה שיהיה.. במילא זה יותר מזל משכל" ופיתחתי

תאוריה שלמה שאם אני לא לומדת, אז אני לא נלחצת, ואם אני לא נלחצת אני אצליח יותר. (ואולי לא באמת אכפת לי לשפר )

כמובן שהמבחן עצמו היה נפילה, אבל זה בעיקר בגלל שהתמזל מזלי ונפלתי על בוחן אוטיסט (לא, זה לא בצחוק)

שכל הבחינה צחקק בקול רם והתפתל כאילו מצמידים לו שוקר לכל הגוף.

את הציון לא שיפרתי אבל עדיין הגשתי מועמדות והתקבלתי למנהל עסקים ומחשבים בירושלים

ולפסיכולוגיה ומנהל (על בסיס מקום פנוי) בת"א.

החלטתי שזה גדול עליי ועדיין אני לא מוכנה להתחיל ללמוד, אני צריכה עוד להנות מהחופש, לאסוף כסף ללימודים

ולתכנן את הטיול הגדול.

עם הזמן ה"חופש" הזה נהיה יותר מעמסה מהנאה, כי אורח החיים בית-עבודה-יציאות-בית-עבודה-יציאות, עד

כמה טוב שזה יכול להשמע, ממצה את עצמו מהר מאוד ואתה מוצא את עצמך יושב בבית מביט על הקירות

ועוד מצליח להכנס למינוס בבנק ( במקום לחסוך אלפי שקלים בחודש כמו בתכנון המקורי).

ויום אחד ישבתי עם מישהו ודיברנו על זה והבנתי שעוד שנה כזאת תגמור אותי ואני אאבד את עצמי ואת הכיוון שלי.

יום למחרת נרשמתי ללימודים בירושלים. נסעתי למעונות בירושלים רק בשביל נייר שזרקתי

כי הייתי בטוחה שכבר לא יעשה בו שימוש ( שיום למחרת הגיע אליי במילא בדואר).

דיברתי עם ההורים והם הסכימו לעזור לי מבחינה פיננסית עם המעונות והלימודים והכסף היחיד שאני

אצטרך זה רק לנסיעות, אוכל, בילויים וחשבונות.

בקיצור הדבר היחיד שהפריד ביני ללימודים זה מקום מובטח במעונות.

לא ידעתי איזו תשובה אני רוצה לקבל. מרוב ששיניתי את דעתי בדרסטיות כל כך הרבה פעמים,

איבדתי את הפוקוס הזה שכיוון אותי תמיד שאמר לי חד וחלק מה המטרות שלי.

החלום השני יצטרך לחכות קצת.

אז ביום ראשון קיבלתי מכתב מהאוניברסיטה שבעצם אמר שהתקבלתי למעונות שרציתי ונשאר רק לשלם את המקדמה.

זה אומר שזה סופי, התקבלתי ובאוקטובר הקרוב אני אורזת הכל ועוברת לירושלים לשלוש השנים הקרובות.

אין דבר שמפחיד אותי יותר מזה. אני עכשיו מנסה לגייס את כל המוטיבציה שיש בי, כי הפחד הזה פשוט משתק אותי.

אני יודעת שאני חייבת לעשות את זה בכל דרך אפשרית, כי גם אם זה לא נראה ככה, זה הדבר שאני הכי רוצה

בעולם והכי חשוב לי. זאת התשוקה שלי. תמיד ידעתי לעשות את זה ובאיזשהו מקום אני רוצה להוכיח לעצמי

שאני מסוגלת לעשות את זה. בשנים האחרונות ברחתי מהרבה דברים וזה הדבר שאני חייבת להתמודד איתו

ולהשאר.

הפחד העיקרי הוא מההסתגלות ומה יקרה אם אני פשוט לא אצליח ויהיה לי קשה מידי. אז במקרה הזה החלטתי שאני

אנסה ללכת על הדבר הקשה ביותר - מדעי המחשב ומנהל עסקים ואם יהיה לי קשה מידי אז אני אשאר בחד-חוגי במדעי

המחשב או אעבור לפקולטה אחרת ואשלב אותה עם מנהל עסקים, כי מנהל עסקים חייב לבוא בדו-חוגי. את הכל אפשר לשנות

והכל אפשר להתאים לצרכים שלי וזה מה שחשוב שאני אזכור.

הבית בשלוש השנים הקרובות

אז נשארו לי עוד חודשיים וקצת עד למעבר. עד אז אני צריכה לעבוד כמה שיותר ולהפסיק למסור משמרות, לצאת כמה

שיותר ולנוח מהכל ולהתארגן לקראת תחילת הלימודים ולנסות להבין איך הכל הולך שם.

כבר כמעט אוגוסט והזמן פשוט נוזל בין הידיים. כשאתה בשגרה של עבודה, אתה פשוט לא שם לב לזמן, לחודשים,

לחגים... הכל חלק מאותה רוטינה. וכבר כמעט אוגוסט.

ועוד מעט יום הולדת.