עד כמה שהחיים האלו יכולים להיות יפים.

לפני חודשיים החיים שלי השתנו מקצה לקצה.

"עזבתי" את הבית ועברתי לגור בירושלים וללמוד באוניברסיטה העברית.

למרות שתמיד אומרים שהלימודים באוניברסיטה קשים, במיוחד בתחום שלי,

אין דבר שיכול להכין אותך לכאפה שאתה מקבל בשבועיים הראשונים ללימודים.

לא האמנתי שאני אוכל לעמוד בלו"ז של לקום ב8 בבוקר, לנסוע ללימודים, ללמוד עד 6 בערב

ואז ללמוד באוניברסיטה/אצל חברים/בבית עד 12-1-2 בלילה כל יום!

אני עדיין לא בטוחה אם התרגלתי לזה, אבל הזמן פשוט טס ואין לך באמת זמן לחשוב

על שום דבר חוץ מהשיעורי בית הבאים ( במיוחד כשיש לך 5 עבודות בשבוע להגיש

ולומדים בדו-חוגי).

מצאתי את עצמי במצב שאני אוכלת כריך ביום, 4 כוסות קפה אחרי 4-5 שעות שינה וזה

לא מזיז לי, וגם אם כן אין ברירה...

אשכרה כדי ללכת למכולת לקנות חלב אני צריכה לחשב מחדש את כל הלו"ז שלי.

בהתחלה הייתי מתקשרת הבייתה כל יום ומתבכיינת להורים, ועכשיו אני בקושי

מתקשרת פעם בשבוע, וגם זה רק כדי "לסמן וי" ולהראות שאני קיימת.

עם הזמן הכרתי פה חבר'ה שאנחנו כל היום ביחד, נשארים סופי שבוע ביחד, מידי

פעם יוצאים, מכינים ארוחות שישי ביחד. אני מתחילה לראות את ירושלים

כבית השני שלי, וממש טוב לי פה, אין לי כבר את הצורך לחזור כל שבוע הבייתה בשניה

שהשיעור נגמר וזה גורם להרגשה טובה.

למרות שזה בערך הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי זה מאוד מספק

אני אשכרה עושה משהו עם עצמי, אני ממצאת את עצמי עד הסוף,

אני לומדת להיות עצמאית, אני גרה בירושלים שהיא פאקינג עיר אדירה ( מי

היה מאמין שאני אוהב את ירושלים?! )

עדיין מצפה לראות אותה באור יום ולא בשעות הקטנות של הלילה כמו שעשיתי

עד עכשיו בגלל מחסור חמור בזמן.

אתמול החברים שלי עשו דבר שבעיניי פשוט מדהים - נסעו אליי בשישי כדי

לצאת איתי בירושלים. היה ממש כיף וזה רק הראה לי שבשביל חברים

אמיתיים אין מרחק שהוא גדול מידי ושבסה"כ הכל קרוב בישראל.

הבנתי גם שאני לא רוצה לנהל מערכות יחסים מחוץ לירושלים, כי פשוט אין

לי זמן לזה. אני לא רוצה לנהל יחסים בטלפון. ובגלל זה נפרדתי מאחד האנשים

הכי מדהימים בעולם. ואולי יום אחד אני אצטער על זה, אבל זה מה שהרגיש

נכון.

בינתיים אני לבד במעונות עד יום שני, סוף סוף קצת שקט :)