"הלוא כל אחד מאיתנו חש שהוא נכון לאהבה ואינו מטיל ספק ביכולתו להגשים אותה,

אף שאין לו כל הוכחה לקיומה עד ליום שנקרה בדרכו אדם הראוי למתנה הזאת"

עוברים עליי ימים טובים.

אני מתחילה להזיז דברים ולצעוד בדרך שתכננתי לעצמי וזה מספק.

אני לא מתפשרת ודווקא בוחרת באתגר, אבל אני כבר רגילה לזה.

יש כמובן את הפחד מהלא נודע, אבל אני יודעת שלא משנה מה יקרה, הכל יסתדר כמו שהוא אמור.

אני מתחילה להרגיש ביטחון בקשר לקשר שמתחיל בינינו.

אני יודעת שהוא רוצה את זה לא פחות ממני וזה רק המגבלות שמעכבות אותנו.

לא קל לי עם חלק מהדברים, אני לא רגילה לעשות הפרדה בין עבודה לחיים האישיים,

אבל כרגע זה מה שיש ואני מכבדת את ההחלטה הזאת.

אבל כשאנחנו נפגשים, כל החששות מתפוגגות ואני יודעת שזה אמיתי ולא רק בדמיון שלי

כמו שהרגשתי די הרבה זמן בהתחלה.

אתמול עמדנו על הגג והשקפנו על כל תל אביב הלילית. זה היה אחד הרגעים הקסומים.

להסתכל על האורות המהבהבים. לראות את תנועת המכוניות שנראות כמו נמלים קטנות.

ההתגשות בין אור לחושך. להיות קשוב לרחשי העיר הגדולה.

רציתי לשנן את הרגע הזה בזכרוני.

למרות העבודה אני מוצאת הרבה זמן לחברים ובעיקר לחברים מהעבודה.

יום שני היה לנו ערב פוקר עם אנשים מהצוות שלי. למרות שאני עדיין לא טובה

בלשמור על POKER FACE ולהבחין מתי יש לי יד חזקה ומתי זה דרעק, זה

היה ממש כיף ואני מקווה שנוכל להפוך את זה למנהג דו-שבועי לפחות.

בשלישי בלילה, איכשהו שוב הצליחו לגרור אותי ידידים שלי אחרי משמרת 12

לצאת איתם, למרות שיום למחרת הייתה לי משמרת בוקר. ישבנו סתם באחת המסעדות

ליד מקום העבודה שלנו ( מקום שרגלי יותר לא תדרוך בו! הבירה שלהם היא בטעם סודת

שתייה וזה גם אחרי שהם "החליפו חבית" והרסק עגבניות היה מקולקל כאילו הוא עמד איזה שבוע בשמש).

הצטרף אליונ מישהו מהעבודה שאני ממש מתחילה לאהוב. אנחנו כל הזמן "מתכננים" נסיעה לאיה נאפה

או קפריסין בסביבות אוגוסט. בסוף עוד באמת ניסע P:

היום אירצ'קה שלי חוזרת אחרי שבועיים בקורס ובתקווה מחר נלך לפרוק עצבים כמו שצריך :)

היום הייתי בשגרירות ארה"ב.

שעתיים וחצי של תור אינסופי.

האבסורד הוא שהרעיון עצמו לקח לי בדיוק 2 דק' על השעון.

כמובן ששום דבר אצלי לא יכול לעבור חלק לגמרי אז שכחתי את הארנק בשמירת חפצים,

ואז גם הסתבר שאין לי כסף והססתובבתי בכל הבלוק למצוא כספומט שיסכים לקבל את האשראי

החצי שבור שלי. בדרך חזרה כמעט איבדתי איזה מסמך של הדואר והשומרים כבר התחילו לצחוק.

לפי מה שהבנתי לרוב האנשים לא עשו בעיות אבל הייתה שם נערה שפשוט עשתה

כל דבר אפשרי כדי שלא יביאו לה ויזה. ממש ככה.

הבחורה סיימה לימודים, כרגע אין לה עבודה, גם צו גיוס אין לה איכשהו.

התקופה שהיא רוצה להיות בארה"ב כמו שהיא הצהירה זה כמה חודשים(!)

ולא רק זה, אלא היא גם הזכירה כמובן שיש לה משפחה בארה"ב.

היא שכחה עוד להגיד " אני רוצה להגר לארה"ב, לעבוד בעגלות  ולהתחתן שם בשביל לקבל גרין קארד".

הנציגה פשוט הייתה בשוק ממנה ואמרה לה ישר שאין מצב שהיא זכאית לויזה

ואין לה בעצם שום סיבה לחזור לארץ.

והיא עוד שאלה בתמימות "אבל למה לא?"

אויש

יחי  lookbook.ne

זה נראה כמו חלום.

להחזיק ידיים. להתחבק.

להשעין ראש על החזה שלו ולשמוע את הפעימות.

להסתכל עליו כשהוא נרדם ואז מתעורר קלות מתזוזות האוטובוס.

להרגיש את שפתיו על שפתיי. להתמסר.

זה מפחיד. מפחיד אותי מה יהיה הלאה.

האם הכל היה חלום? האם זה היה רגע של חולשה?

מה אם לא ילך? מה אם אני אחשוף את הכל ולא אקבל את אותה תמורה?

מזמן לא הרגשתי ככה ומזמן לא פחדתי להרוס משהו שבקושי

התחיל והמחשבות על זה לא תורמות.

הדבר היחידי שאני רוצה זה לחזור לאותם רגעים ולהשאר שם.

ולא אכפת לי להיות בצילו. אני רק רוצה לטעום עוד ועוד

מאותה תחושת אושר אינסופי.

היום תהיה פגישת "אז איפה אנחנו עומדים?". אני מקווה להגיע

אליה כמה שיותר רגועה ופתוחה. זה באמת יחזיר אותי לפרופורציות.

ומשם כבר נראה...

בימים האחרונים יצא לי לצאת לכל מיני פעילויות מגבשות עם חבר'ה מהעבודה.

יום חמישי היה טיול לילי מתחת לירושלים. זחלנו בתוך מערות וטיפסנו על הרים.

בסוף היה קומזיץ נחמד על האש שזה באמת אלוהי אחרי כל ההליכות.

ברביעי היה לי ערב צוות בקיבוץ נירית. היה אוכל מדהים.

דיברנו, שתינו, עישנו נרגילות, שיחקנו כל מיני משחקים מגבשים.

ושישי לפני זה סתם קפצו אליי כמה חברים וחברים מהעבודה.

ושני הקרוב ערב פוקר P:

אם יכולתי להמציא מקצוע זה בטח היה מתכננת מקצועית.

אני מתכננת. זה מה שאני רוב החיים שלי.

אני מוצאת משהו שהייתי רוצה לעשות/להיות ואז מתכננת הכל לפרט הקטן.

לצאת לאנשהו בשישי זה לא סתם להתארגן ולצאת.

זה דבר ראשון לחליט על סוג הבילוי, אח"כ לחפש את כל מקומות הבילוי באזור גוש דן

שמתאימים לתיאור, אח"כ לחשוב על כל השילובים של מי יבוא ואיך זה יסתדר עם המקום.

אז לחשוב מה אוכל מי ומתי הוא צריך ללכת כי אם יש כמה שעות ריקות

אז גם לשם אפשר לדחוס משהו. אח"כ פותחים אלפי פעמים את אתרי המפות

ולוודא שבאמת המסלול הנבחר הוא הקצר ביותר ואז לעשות עוד מליון טלפונים

לוותר מי בטוח בא.

זה שבפועל קורה בכלל דבר אחר, זה סיפור אחר.

תמיד אני בונה תכניות גדולות, אבל בשניה שהכל כבר פתוח לפני ורק

צריך לבצע את המעשה אני תמיד נסוגה.

משתלט עליי פחד שאני לא אדע להתמודד עם הדברים ומה אם יקרה משהו

שלא תכננתי ואז אני חושבת שצריך לחכות ולחשוב על זה שוב.

בשלב מסויים חלק מהתוכניות כבר נהיות תפלות ולא רלוונטיות או נדחקות לתיקיית 'יום יבוא ו...'.

כשהתחלתי לחשוב על כל הדברים שרציתי להשיג, שמתי לב שתמיד, אבל תמיד הגעתי

למדרגה אחת לפני הביצוע עצמו.

זה לא שניסיתי ולא הלך, פשוט לא היה לי את הכוח באמת לעשות את זה.

אבל מתי באמת הזמן המתאים? אם דוחים ודוחים בחיים לא עושים את מה שרוצים.

זה לא עניין של יכולת ואפילו של רצון, זה עניין של להעז, לצלול למים העמוקים

וגם אם לא הכל מסתדר, להגיד 'ניסיתי וגם אם לא הצלחתי אני אצליח להשתפר

בפעם הבאה'. אצלי זה כמעט ולא מגיע לשלב הזה בכלל.

הרבה מהדברים שעשיתי לאחרונה נעשו למען מטרות אחרות. מטרות גדולות.

אבל לפעמים נראה כל צעד שאני עושה, אני חוזרת שניים חזרה.

אני הולכת לאיבוד ברצונות שלי. מה שרציתי במקור כבר נראה מטושטש.

התשוקה ואש שיש לי בהתחלה דואחות ואני נשארת ריקה מבפנים.

מרגישה שהחיים שלי חסרי משמעות. אין מטרה שאני שואפת אליה.

לאט לאט הרגשות האלו מתחילים לחלחל והם מרעילים מבפנים.

וגם אם כל הימים שלי מלאים מבוקר עד ערב, אין לזה שום טעם.

כי מטרת החיים היא חיים עם מטרה, עד כמה בנאלי שזה ישמע.

אבל זה נכון, אם אתה לא שואף למשהו כל הזמן, גם אם זה ההישגים

הכי קטנים, אין לך בשביל מה לקום בבוקר, בשביל מה להתאמץ וכל

יום נראה אותו דבר.

הבנתי שאני מהאנשים שברגע שיש את האש והתשוקה, באותו הרגע צריך

לפעול כי אחרת זה אבוד.

היום עשיתי צעד גדול קדימה.

עשיתי את הצעד לקראת הרצון הכי גדול שלי.

לא חשבתי מה יהיה ואיך יסתדר, פשוט עשיתי את זה.

כי עוד שנה כזאת אני פשוט לא אחזיק מעמד.

עכשיו חוזרים שוב לתכנונים, כי הזמן טס ולא נשאר עוד הרבה.

הכל נעשה ברגע האחרון, אבל מה שחשוב שזה נעשה.

ולא אכפת לי שיגידו שאני כל שניה משנה את דעתי או שיש

לי עוד זמן לחשוב. זה מה שנכון לי. זה מפחיד אבל אני צריכה

לנסות בשביל עצמי.

ואם לא ילך, תמיד אפשר לסגת, תמיד אפשר להתחרט.