כל התהליך של רישום לאוניברסיטה היה מלחמה שלי בעצמי וניסיון להבין מה אני רוצה מעצמי.

בהתחלה החלטתי להרשם לת"א וירושלים ואז נרשמתי לפסיכומטרי בתקווה לשפר טיפה את הציון,

כי אז עוד לא ידעתי אם אני מתקבלת או לא.

אז נרשמתי וחודש ראשון באמת השקעתי, ישבתי ולמדתי אבל בחודש השני אפילו לא יכולתי לפתוח את הספרים.

היה משהו שאמר לי " נו מה הביג דיל, תגשי ויהיה מה שיהיה.. במילא זה יותר מזל משכל" ופיתחתי

תאוריה שלמה שאם אני לא לומדת, אז אני לא נלחצת, ואם אני לא נלחצת אני אצליח יותר. (ואולי לא באמת אכפת לי לשפר )

כמובן שהמבחן עצמו היה נפילה, אבל זה בעיקר בגלל שהתמזל מזלי ונפלתי על בוחן אוטיסט (לא, זה לא בצחוק)

שכל הבחינה צחקק בקול רם והתפתל כאילו מצמידים לו שוקר לכל הגוף.

את הציון לא שיפרתי אבל עדיין הגשתי מועמדות והתקבלתי למנהל עסקים ומחשבים בירושלים

ולפסיכולוגיה ומנהל (על בסיס מקום פנוי) בת"א.

החלטתי שזה גדול עליי ועדיין אני לא מוכנה להתחיל ללמוד, אני צריכה עוד להנות מהחופש, לאסוף כסף ללימודים

ולתכנן את הטיול הגדול.

עם הזמן ה"חופש" הזה נהיה יותר מעמסה מהנאה, כי אורח החיים בית-עבודה-יציאות-בית-עבודה-יציאות, עד

כמה טוב שזה יכול להשמע, ממצה את עצמו מהר מאוד ואתה מוצא את עצמך יושב בבית מביט על הקירות

ועוד מצליח להכנס למינוס בבנק ( במקום לחסוך אלפי שקלים בחודש כמו בתכנון המקורי).

ויום אחד ישבתי עם מישהו ודיברנו על זה והבנתי שעוד שנה כזאת תגמור אותי ואני אאבד את עצמי ואת הכיוון שלי.

יום למחרת נרשמתי ללימודים בירושלים. נסעתי למעונות בירושלים רק בשביל נייר שזרקתי

כי הייתי בטוחה שכבר לא יעשה בו שימוש ( שיום למחרת הגיע אליי במילא בדואר).

דיברתי עם ההורים והם הסכימו לעזור לי מבחינה פיננסית עם המעונות והלימודים והכסף היחיד שאני

אצטרך זה רק לנסיעות, אוכל, בילויים וחשבונות.

בקיצור הדבר היחיד שהפריד ביני ללימודים זה מקום מובטח במעונות.

לא ידעתי איזו תשובה אני רוצה לקבל. מרוב ששיניתי את דעתי בדרסטיות כל כך הרבה פעמים,

איבדתי את הפוקוס הזה שכיוון אותי תמיד שאמר לי חד וחלק מה המטרות שלי.

החלום השני יצטרך לחכות קצת.

אז ביום ראשון קיבלתי מכתב מהאוניברסיטה שבעצם אמר שהתקבלתי למעונות שרציתי ונשאר רק לשלם את המקדמה.

זה אומר שזה סופי, התקבלתי ובאוקטובר הקרוב אני אורזת הכל ועוברת לירושלים לשלוש השנים הקרובות.

אין דבר שמפחיד אותי יותר מזה. אני עכשיו מנסה לגייס את כל המוטיבציה שיש בי, כי הפחד הזה פשוט משתק אותי.

אני יודעת שאני חייבת לעשות את זה בכל דרך אפשרית, כי גם אם זה לא נראה ככה, זה הדבר שאני הכי רוצה

בעולם והכי חשוב לי. זאת התשוקה שלי. תמיד ידעתי לעשות את זה ובאיזשהו מקום אני רוצה להוכיח לעצמי

שאני מסוגלת לעשות את זה. בשנים האחרונות ברחתי מהרבה דברים וזה הדבר שאני חייבת להתמודד איתו

ולהשאר.

הפחד העיקרי הוא מההסתגלות ומה יקרה אם אני פשוט לא אצליח ויהיה לי קשה מידי. אז במקרה הזה החלטתי שאני

אנסה ללכת על הדבר הקשה ביותר - מדעי המחשב ומנהל עסקים ואם יהיה לי קשה מידי אז אני אשאר בחד-חוגי במדעי

המחשב או אעבור לפקולטה אחרת ואשלב אותה עם מנהל עסקים, כי מנהל עסקים חייב לבוא בדו-חוגי. את הכל אפשר לשנות

והכל אפשר להתאים לצרכים שלי וזה מה שחשוב שאני אזכור.

הבית בשלוש השנים הקרובות

אז נשארו לי עוד חודשיים וקצת עד למעבר. עד אז אני צריכה לעבוד כמה שיותר ולהפסיק למסור משמרות, לצאת כמה

שיותר ולנוח מהכל ולהתארגן לקראת תחילת הלימודים ולנסות להבין איך הכל הולך שם.

כבר כמעט אוגוסט והזמן פשוט נוזל בין הידיים. כשאתה בשגרה של עבודה, אתה פשוט לא שם לב לזמן, לחודשים,

לחגים... הכל חלק מאותה רוטינה. וכבר כמעט אוגוסט.

ועוד מעט יום הולדת.

You may not be her first, her last, or her only.

She loved before and she may love again.

But if she loves you now, what else matters?

She's not perfect - you aren't either, and the two

of you may never be perfect together

But if she can make you laugh, cause you to

think twice, and admit being human and

making mistakes, hold onto her and give

her the most you can.She may not be

thinking about you every second of the day,

but she will give you a part of her that she

know you can break - her heart. So don't

hurt her, don't change her, don't anylize and

don't expect more than she can give.

Smile when she makes you happy, let her

know when she makes you mad, and miss

her when she's not there.

זה נגמר. זה נגמר לפני שזה הספיק להתחיל.

אני כל כך רציתי שתיתן לי להכנס, שתיתן לי הזדמנות אמיתית.

אבל לא הצלחתי למצוא את המפתח למנעול של הלב שלך.

ואני יודעת כמה אתה נלחם בעצמך וזה כואב לך, ואני יכולה להבין את האטימות הזאת.

אחרי שהכל יעבור, ואני אמשיך הלאה, אתה תמשיך להלחם ברוחות של עצמך

עד שאולי יום אחד תזכה לפגוש את האחת שתכשף אותך ואתה תוכל להפיל בפניה את החומות.

זה נגמר בדרך הכי טובה שיש, אבל הכאב של האבדה עדיין קיים.

ידעתי למה אני נכנסת וידעתי שאני עלולה להפסיד. האמת די ציפיתי לזה.

אבל נלחמתי. נלחמתי עבור משהו שרציתי וקיבלתי אותו לזמן מוגבל.

ואני יודעת שאתה רוצה שנמשיך לשמור על קשר ושאכפת לך.

אבל לראות אותך ולדעת שזה בחיים לא  יקרה כל פעם ישאיר סדק קטן בלב.

וכל חיוך שאני אי פעם אחייך אלייך יהיה חצי זיוף.

וכמו שאמרנו - כל קשר שאני מסיימת נגמר במילים " נחיה ונראה" ואצלך " אני אף פעם לא חוזר אחורה"

וזה שובר אותי עוד טיפה.

ואני יודעת שהכל יעבור ויותר מהר ממה שנראה לי עכשיו.

אבל עכשיו אני רוצה לכאוב בשקט.

[ בנות נחמה - so far ]

השבוע גיליתי את נפלאות האינטרנט.

למרות שאני עובדת בתמיכה טכנית באינטרנט (אהמ..) רק השבוע גיליתי את הנס שנקרא VOD או במילים אחרות צפייה ישירה.

אחרי חצי שנה שהייתי בלי טלויזיה בכלל (סיפור עצוב שהלקח שלו הוא - אל תכניסו רעיונות לראש של ההורים שלכם, כי יום אחד הם יקחו אותם ברצינות ),

היה לי את הצורך לחרוש על כמעט כל תוכנית טלויזיה, כמה שיותר רדודה ככה יותר טוב.

איכשהו גם נתקלתי בתוכנית ריאליטי "מחוברות" שמרגע  שהדלקתי אותה שנאתי אותה ואהבתי אותה בו זמנית.

(מה שלא מנע ממני לראות את כל הפרקים ברצף בערב אחד).

התוכנית עוסקת בחייהן של 5 נשים בגילאים שונים, החל מנערה מתבגרת בת 16, עד לאמא +2 נשואה בת 42,

שמצלמות את החיים שלהם במצלמה ביתית.

מצד אחד כל התוכנית די דכאונית ומדברת על כל הבעיות של אותן נשים, וזה מכניס למצב רוח אפור כזה. זה גורם לך לחשוב שהכל סתם,

תמיד יש ויהיו צרות ואין באמת אושר אידאלי וכל פרק ממחישים את זה יותר ויותר.

מצד שני עצם העובדה שעוד הרבה אנשים עוברים אותם דברים שאת בעצמך עוברת גורם להזדהות ותחושה של הקלה. הקלה לא ברורה

שנובעת מצרות של אחרים.

עם כל אישה מצאתי נקודות משותפות, אם זה הפחד להיות לבד, היחסים המסובכים עם ההורים (במיוחד עם האמהות), הפחד להתקע באותו מקום

בחיים והמשיכה לחיים בעיר הגדולה ואם זה הרצון להצטיין בכל תחום אפשרי כשבעצם זאת משימה בלתי אפשרית.

כל זה מכניס אותך לפרופורציות של 'כולם עוברים את זה, היית במצב של ההיא שהכל נראה סוף העולם ועברת את זה, אז כל ה"צרות" שלך

עכשיו הן לא באמת צרות, והכל חלק מהחיים וצריך לקחת הכל בקלות'.

בצורה מוזרה זה גורם לי להרגיש במידה פחות בודדה כי כאילו אני מכירה טיפה עוד 5 אנשים בעולם הזה.

זה גם נותן דחף לנסות להוציא את המיטב מעצמך, לעשות יותר ולהיות יותר טובה ממה שאני כרגע.

כשניסיתי לדבר איתו על זה הוא די נכנס ללחץ ולמצב 'אל תדברי על זה, יש לי בעיות עם אנשים בדיכאון'. אבל זה לא מה שנקרא דיכאון.

אין לי מילים בדיוק לתאר את התחושה שזה נותן לך, אבל זה משהו שאתה ניזן ממנו ולא יכול להפסיק.

והכל חלק מהחיים

מעניין, האם גם אני הייתי יכולה להכניס מצלמה לחיים שלי ואם זה היה משנה משהו בי אחרי צפייה מהצד. ...