הדימומים שבין שורותיי...

זו אחת הפעמים היחידות שאני כותבת לכם, וממש אין לי מושג על מה אני רוצה לכתוב.

יש לי כל כך הרבה לפרוק, כל כך הרבה להוציא ממני, אבל אם זה לא מצליח לצאת, כנראה שזה פשוט לא הזמן הנכון להוציא את זה.

אז במקום זה, עכשיו עלה לי הרעיון להעלות לכם קטע שכתבתי מזמן, הוא דורש עריכה רצינית ושכתוב ענקי <עבדתי על זה קצת בזמן שהקלדתי לכם אותו, דווקא יצא בסדר לבסוף.>, אבל זה מה שיש לי להציע בינתיים, נקווה שהחיים שלי יהיו מעניינים יותר בקרוב....

אגב, הבסיס הבסיסי ביותר לרעיון של הסיפור הזה ולדמות הגברית מבוססת על אחד הבלוגרים פה, אני לא יודעת אם התכונות דומות או לא, אני חושבת שמאוד שיניתי אותן, התכונות החדשות פשוט התלבשו לי נכון בסיפור אז שיניתי את הדמות, לפחות אתם יודעים שאחד ממכם לקח חלק במחשבות שלי בכמה ימים בחיי.

-"מה את עושה טיפשונת?" אני שואל ונכנס לחדר הלבן בצעדים מהירים, משתמש בכוונה בכינוי שהיא שונאת.

היא דופקת בי מבט תמים אך מעייניה קורצת השובבות שגרמה לי להתאהב בה.

-"שום דבר מיוחד"

-"ובאמת?"

-"זאת האמת!"

-"אל תשכחי שאני מכיר אותך, עשית משהו ואני יכול לראות את זה בחיוך שלך"

היא משפילה מעט את מבטה, אך ענייה עדיין מביטות עלי, כשמה לב שהפרצוף שלי הפך טיפה רציני אמרה בעליצות "חשבתי עלייך"

-"עליי?

-"כלומר עלינו, על כמה אני שמחה שיש לי אותך, למרות שבהתחלה התנגדתי, על כמה אני שמחה ששכנעת אותי בסוף שווה לנסות."

האמת שבהתחלה גם אני לא האמנתי בזה, ברגש שלי, תמיד הייתי הגבר של הח'ברה [זאת אומרת, אני עדיין, אבל משהו בזה שיש מישהי קבועה, משהו בזה שהגבר מתאהב לו פתאום יכול נורא להוריד מערכו], ואז שון הביא אותה איתו, סתם באחד הערבים של החברה בכיכר, אמר שהיא חברה של האקסית שלו, היה משהו בחיוך שלה, בבגדים השונים, משהו שובה, המבט החודר והמסתורי, זה שאומר הכל אבל בעצם למי שלא למד לקרוא אותו לא אומר כלום, משהו בשפתיים שלה כשהיא דיברה, מתיקות, גיצים של אושר ושובבות כאילו יצאו מהרוגע שבה ופגעו רק בי, היא הייתה שונה, מהכל, מכולם, מכולן, מכל מה שהכרתי, היא הזכירה לי את העבר שלי, כשגם אני הייתי כזה, מתישהו כשעוד הייתיי ילד.

-"אני חושבת שאני מתאהבת בך" היא מתחילה את המשפט בקול גבוה ומגמגם ומסיימת אותו כמעט בלחישה, אבל ישירה, חלקה, שלמה, אמיתית.  "יותר ויותר, מיום ליום, מרגע לרגע כשאני איתך, ואם להגיד את האמת, זה ממש לא היה בתוכנית שלי".

כאילו שבשלי את היית, 'אור הגבר' שבוי בידי 'הילדה', ככה אומרים החברים, מלגלגים יותר נכון, הם לא מאמינים לי, "היא לא הטיפוס שלך", לא היא לא, הם צודקים, היא ממש לא, היא ההפך מכל האחרות, הקניון לא ממש

בראש שלה, אבל סרט טוב כן, היא מתנהלת כמו לוחמת, כמו ילדת רחוב שלא איבדה את התקווה לעולם טוב יותר, לחלוטין אחרת מהעולם שאני חיי בו, אם הייתם יודעים כמה פעמים הייתי חושב עליה, וכמה פעמים עצרה אותי המחשבה שאני בחיים לא אסתדר עם אחת כזאת."

לפני שהיא הספיקה להוציא עוד מילה מהפה הקטן שלה נישקתי אותה, כל כך צמודה אלי, כל כך קטנה, מתחת לכל הלוחמה שהיא משדרת היא כזאת פיצית, ממש ילדה קטנה, כל החושים שלי פעלו באותם הרגעים, הרחתי אותה - ריח גוף, בלי בושם, מיששתי אותה - הידיים שלי החליקו על גופה, בדקו כל פינה אפשרית, האחת בגב, השנייה בשיער, אולי כדי שהיא לא תוכל לברוח ממני, כל כך קטנה שהיא עלולה לחמוק לי מבין האצבעות, רק כשהיא ככה איתי, קרובה כאילו שאנחנו אחד, רק ככה אני יכול להגן עליה.

להגן?, אני?, הדבר היחיד שהגנתי עליו עד היום היה המחשב שלי מפני אחי הקטן [בעיה נפוצה ביימנו...]. אבל היא כל כך קטנה, אני יודע שכבר אמרתי לכם, אבל אני לא יכול להסביר, אני לא יודע איך, אין לי את המילים, אני לא מוצא אותן, אני בקושי יכול לגעת בה, מפחד לשבור אותה, אז לתת למישהו אחר?, שרק יעזו לפגוע!, שרק יעזו לנסות להתקרב כדי להרע!, היא שלי!, אני רוצה אותה פה, איתי בין זרועותיי, תמיד!.

ראיתי אותה - עם העיניים עצומות, בדמיוני ראיתי את הנשיקה הזו מהצד, רחוק-קרוב, ראיתי אותה מתחבאת בתוכי, כמעט שקינאתי בעצמי.  שמעתי אותה - אותה ואותו, אותה ואת הלב שלה, וגם את שלי, כמו שבחיים לא שמעתי, אני חוזר על המילים שלה שוב ושוב בלב "אני חושבת שאני מתאהבת בך..." היא מתאהבת בי!!!, סוג של אושר לא מובן הוצף בי.

ואיך לא - טעמתי אותה - דרך השפתיים שלה טעמתי את כולה, את כל הרגשות שלה, את ההתרגשות ויותר מכל - את האהבה.

כן, בעיקר טעמתי אותה.

בין ההפסקות לנשימה השחלתי שתי מילים יחידות עם סימן שאלה בסוף "התהיי שלי?".

צחוק מתגלגל, אני מסתחרר מהצחוק שלה, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה צוחקת, כמו כולה גם צחוקה שונה, מוזר, מיוחד.

-"טיפשון," היא מחזירה לי באותו המטבע  "אני כבר שלך".

וואי, זה היה מעייף,

אני אשאיר אתכם עם זה לימים הקרובים...

הפעם אני מבקשת תגיבו [אני מודעת לעיניין הזה שרוב האנשים שקוראים כאן לא מגיבים - יש לי מונה כניסות למען השם, ולפוסט הקודם היו לפחות 120!!], בכל מקרה התגובות שלכם כאן בדרך כלל לא חשובות לי, אבל העמקתי קצת בסיפור הזה, גם כתבתי אותו מנק' מבט של גבר, וזה בטח יצא שונה מתמיד, אני צריכה ורוצה את דעתכם, אז בבקשה - יש כפתור תגובות למטה.

פרח החמה.

שתצא כבר ההרגשה הזאת ממני, אני חייבת שינוי!