הדימומים שבין שורותיי...

מצאתי את עצמי חוזרת הביתה מבית הספר לפני כמה ימים, ישר אחרי הבגרות בהסטוריה, זו שלא למדתי אליה יותר מדי, בערך יומיים, זה היה מוזר לגשת לבגרות בכזו קלילות, קראתי את החומר בסך הכל פעמים, נכנסתי לכיתה, עשיתי את הבגרות ויצאתי. אולי זה בגלל שזו פעם שנייה שאני עושה אותה ושהסיבה היחידה שאני עושה אותה זה כי אני רוצה ממוצע בגרויות גבוה והסטוריה זה אחד המקצועות שאני חזקה בהם ובגלל זה ה85 לא סיפק אותי, ואולי זה סתם בגלל שבזמן האחרון למדתי לקחת את הכל הרבה יותר בקלות.

בכל מקרה מצאתי את עצמי בדרך הביתה אחרי הבגרות באחד מהרגעים הנדירים שבן אדם מרגיש בהם באמת ובתמים מאושר, מסיבה לא מובנת לא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים (לא שניסיתי), זה היה מאותם הרגעים שבאים בלי הכנה מוקדמת, שבהם כל העולם הפך ורוד וכל הצרות נעלמות, מאותם הרגעים שכל מה שרציתי היה הכל וידעתי שאני יכולה להשיג הכל, הרגע היחיד שהרגשתי שאם אני יעבור ליד מישהו שפגע בי אני לא אריב איתו ואצרח עליו עד שתצא נשמתי וגם לא להפך, אני לא אמצא את עצמי מתמזמזת איתו וסולחת על הכל, אלא פשוט הייתי ממשיכה ללכת.

כל הסיטואציה והמחשבות המוזרת האלה גרמו לי לחשוב על מה זה אושר, איפשהו בין אותו היום לעכשיו הנחתי שזה חוסר הדאגה לעולם, שזה השחרור, שזה האמונה בעצמך, היכולת להשלים עם מי שאתה ועם העבר שלך, זה איזה מרכיב של שמחה, עליזות ושחרור.

אבל כרגיל דווקא כשאני נמצאת בנקודה הזאת של להעלות את הדברים בכתב אני מבינה שכל הסיפור באושר זה שלא יודעים באמת מהו, ככה שאני מניחה שנשאר רק להניח   ובניגוד לעבר אני מוכנה להשאיר את זה ככה, רק כהנחה ולא להתווכח עם זה יותר מדי.

פרח החמה.

מסתורין. אבל אחד טוב.

אגב, חזרתי קצת לעיצוב הישן (כמו שאתם רואים), משהו שכבר הרבה זמן רציתי לעשות, סתם שינוי....