הדימומים שבין שורותיי...

כן ככה זה, הנסיעות אולי הסתיימו אבל אני נמצאת כל יום רק כמה שעות בבית בגלל סיבות שעוד מעט תבינו.

עובר עלי הרבה, חזרנו מהגדנ"ע חמישי קודם והיה נהדר, באמת, נהנתי מכל רגע, אני לא החלטית עדיין לגביי הקרבי, אבל זו דילמה שאני מניחה שלא אצליח לפתור בקרוב, למרות שהגדנ"ע זה כלום הרגשתי שזאת באמת מסגרת שאני מתאימה לה ושזה באמת מה שאני רוצה לעשות, שאני שייכת לפעולות האלה ולמאמץ הזה.

לא הייתי 24 שעות בבית ונסעתי שוב, הפעם לטבריה עם המשפחה, שחלקם לא ראיתי עוד מלפני פולין, היה נחמד ביותר.

ועכשיו אני כאן, קיבלתי לנהל פרוויקט חשוב בקמפוס וזה תופס לי הרבה מסדר היום, אבל בקטן עלי, אני רק מקווה שהאירוע יעבור בשלום.

ב11.12 יום מנהיגות 2007!!! יהיה כ"כ כיף (מישהו זוכר את 2006?) גם הפעם היום מנהיגות יפתח את שבוע הנוער, אני אמשיך אותו עם האירוע שלי יום למחרת ואז מגיע עוד שבוע שלהם של פעילויות.

אני כ"כ אוהבת להיות פעילה, את החוסר שקט, לא לשבת במקום אחד.

אני כ"כ אוהבת להיות עם האנשים שמסביבי שהתגלו בשנה האחרונה לכ"כ נהדרים ותומכים בהכל.

והנה משהו קצת על מה שעובר עלי בזמן האחרון, מבחינה יותר פנימית, מה שכמעט ולא כתבתי כאן כבר הרבה זמן, יותר מדי זמן.

אהבה גדולה - ריטה - מילים: יענקל'ה רוטבליט

קירות הבית רעדו הגג לפתע עף
החלונות שנפערו אל החושך שעטף
מה שנגלה לעין כשעלה האור
הוא לא יכול לשכוח היא לא רוצה לזכור

הרוח באה בסערה וכל מה שיקר
הוטל לארץ למרמס מושפל עד לעפר
כל רגע של רכות נופץ ביופי הקשה
בו הכאב ממתין בפתח כמו נושה

הזמן הוא לא רופא
הוא רק מביא הקלה
הוא עושה את שלו, היא את שלה
היתה פה אהבה גדולה

ואם ימצא אותך קולי ברע ואם בטוב
מה שהיית בשבילי עוד לא חדל לכאוב
עיני תועות עוד ברחוב אחר צל של ספק
במיטתי פעור כמו חוב המקום הריק

<מי שרוצה.. זה גם השיר שברקע, חידשתי קצת ... :) >

אז עד כאן לבנתיים, אני מאחלת לכולנו ימים מלאים של עשייה ללא נחת!

פרח החמה.

עם קצת קוצים בתחת.

היה לי טוב בפולין וטוב לי גם עכשיו, כאילו כל העצב, הכעס והדיכאון של לפני הטיסה נשכח.

אני כ"כ מקווה שזה ישאר ככה.

השביתה באה בול בזמן, יש איפה להשלים שעות שינה ולהירגע מכל מה שהשארתי מאחור.

פולין הייתה משהו מדהים, דבר ראשון הנופים המהממים, באמת ארץ יפה.

רוב האנשים שם נחמדים מאוד, ראינו המון ישראלים, בעיקר משלחות, באחד הלילות ישבנו אני וחברה עם 2 בנים ממשלחת אחרת בחדר שלהם, עד שתפסו אותנו וזרקו אותנו משם, אבל היה כיף :P

בכלל הטיול עצמו היה כיף עם כל החברים. לא בכיתי בגלל השואה, בכלל, כל הסיפורים לא ריגשו אותי, וגם לא את שאר המשלחת. אבל היה קצת קשה לעמוד שם, בתוך הרכבת, בתוך תאי הגזים, במגורים של העובדים, העבירה המון צמרמורות המחשבה שאנחנו איפה שהם היו, היו שניות שפחדתי שיסגרו עלינו את הדלתות והרכבת תתחיל לנסוע, שיסגרו עלינו את הדלתות והגזים יפלטו שוב, עלינו.

בסך הכל למדתי המון, כ"כ הרבה דברים שלא ידעתי, כ"כ הרבה דברים שידעתי והתברר שידעתי לא נכון.

אני לא חושבת שהמסע הזה שינה אותי או את הערכים שלי, הערכים שהמסע הזה אמור לתת היו ציונות, כבוד האדם ועוד כמה בדרך... ובסך הכל תמיד היו לי את הערכים האלה ככה שאני לא חושבת שבנושא הזה רכשתי משהו חדש.

בקשר ליומן מסע שהבטחתי, אז אין, לא כתבתי כלום כמעט, לא היה לי זמן בחלק מהמיקרים, בחלקם השני לא היה לי כוח ובשלישי פשוט לא הצלחתי להעביר את הדברים על הדף, אבל לא שכחתי אפילו אחת ממחשבותיי על מה שרציתי לכתוב ולא אחת מהמחשבות שרצו לי בראש בכל המסע הזה. ככה שיש לי מספיק זמן לכתוב אותן וגם להעיבר לכם כמה מהן.

ולסיום, כ"כ הרבה שירים נגעו בי במסע הזה, אין לי ארץ אחרת, פרח, התקווה כמובן, לכל איש יש שם, אבל בעיקר -

אפר ואבק - יעקב גלעד  (ביצוע - יהודה פוליקר)