הדימומים שבין שורותיי...

שלושה ימים, החשובים ביותר לעם ישראל.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ויום העצמאות.

כמה אירוני זה שהם באים בזה אחר זה, כמו תוקפים אותנו.

כאחת שלא מרבה לבכות, אני בדרך כלל לא בוכה ביום השואה, אך ביום הזיכרון בוכה כמו ילד מבוהל שחובטים בו מכל כיוון אפשרי.

ביני לבין עצמי הגעתי למסקנה שזה בגלל שכל מה שקשור לצה"ל תמיד היה יותר קרוב אליי, 3 אחים שסיימו צבא, קרבי, גבעתי. לא, זה לא בגלל זה, המסקנה משתנה, זה בגלל הציוניות שלי, האהבה לארץ, כן, אני אמשיך ואחפור לכם על זה, כי כזו אני, כי זה הערך החזק ביותר שלי, כי זה מה שאין יום שעובר בלי שאני אחשוב עליו, אחד החלקים הכי גדולים ממני.

כשאנשים מתים כשהם מגנים עליך, ועל החברים שלך, והמשפחה, זה כואב, וכשהם מתים וכל כך הרבה לא מעריכים וזוכרים אותם, זה כואב אפילו יותר, ומביש כל כך.

ביום השואה הזה בכיתי, רק קצת, רק כי ברקע הייתה המנגינה של השיר "אין לי ארץ אחרת", השיר הזה, אין יום שאני לא שרה אותו, שאני לא נושמת את המילים שלו, כמה שלא אכתוב בחיי בחיים לא אצליח למצוא מילים יותר מדויקות לעקרונות שלי, לרגשות שלי, לזעקה שבי יותר מאלה.

אני לוחשת לעצמי את המילים, מילה מילה, כבר 2 משפטים "רק מילה בעברית חודרת", ואז אני מתחיל לבכות, דמעה, ועוד אחת "אל עורקי, אל נשמתי" והן זולגות, משתחררות, עד הבית השני אני כבר כולי רטובה מדמעות. הנהימה נגמרת, עולים לבמה 2 בני נוער, שרים את השיר, אבל אני לא שומעת אותם, לא את המילים, רק את המשמעות שלהם, את הצריבה בלב. השיר נגמר, מתחילה 'התקווה', סוג של קריסה, בקושי שהצלחתי לעמוד, מישהו מהצד מחזיק אותי, כל השיר. אבל כמו בשיר גם בתקווה אני לא נותנת לעצמי את הזכות להפסיק להעביר את המילים במוח, אני לא נותנת לעצמי להפסיק לשיר בשקט, הרגשתי חובה לעשות זאת.

זה יום הזיכרון לא רק לשואה, אלא גם לגבורה.

גבורה?

לקח לי זמן להבין איפה הגבורה פה, נכון היא מצויה גם בלוחמה של היהודים, למשל יהודי גטו וורשה, אבל לא זו הגבורה שאנו צריכים לזכור.

הגבורה היא התקווה והאמונה שהם לא איבדו, הגבורה היא הכוח שהם מצאו כדי להתמודד עם כל הסיוט שעבר עליהם, הגבורה היא לעמוד בזה, או שאולי היא בכלל שייכת לאלה שאבדה להם שם האמונה, והם המשיכו לחיות בלעדיה.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,

כמה קל למקם את עצמי שם, במקום כל אחד מהם, כמה קל לפרוץ בבכי כשאתה חושב על איש שיוצא להגן על אהבתו, כשאתה חושב על האח שנלחם למען אחותו, ושהוא חושב עליה, כשהוא מבין שהוא לא ישרוד, שהוא מצטער שהוא לא יראה אותה יותר,שלא יהיה כאן בשבילה, שלא יחבק אותה שוב כשיהיה לה קר, שאולי לא יחבק אותה שוב לעולם, או את החיוך שלה, המקסים,הוא בחיים לא יזכה לראות שוב, ואז הוא יזכר כמה היא צחקה במלחמות הכריות שהיו עושים כל יום שבת בבוקר, צחוקה המתגלגל, שהוא יכול לשמוע אפילו עכשיו, שאולי הוא לא ישמע יותר.

וכשזה בן, שחושב על הוריו, על האמא שאולי לא תשאל אותו יותר לעולם אם הוא אכל, אם נוח לו, או על האבא שלעולם לא יגיד לו שוב שהוא גאה בו. וכשמדובר על ילד?, כשמדובר על ילד אחד שנשלח בין רבים, למען האומה, למען העם, למען החיים, על מה הוא חושב?,

על הכל, ובעיקר על התודה, התודה שהוא חייב לכל מי שמסביבו, ובעיקר לאלוהים, שנתן לו את האפשרות להגן על עמו ועל ארצו, שנתן לו את היכולת לחיות כאן, בארץ הזו, במקום המופלא הזה, שלא הרבה רואים את היופי שלו.

אני לא מדברת על המדינה, זה משהו אחר לגמרי, שונה לגמרי, אני מדברת על הארץ, שמי שלא יודע לראות עד כמה היא מדהימה לא צריך לחיות בה, כי זה יופי שעיוור יכול להריח, להרגיש, למשש,אפילו לראות, זה יופי, יופי שאפשר לנשום.

"

אין לי ארץ אחרת,

גם אם אדמתי בוערת

רק מילה בעברית, חודרת

אל עורקיי

אל נשמתי

בגוף כואב,

בלב רעב,

כאן הוא ביתי.

לא אשתוק כי ארצי שינתה את פנייה,

לא אוותר לה

אזכיר לה

ואשיר כאן באוזנייה עד שתפקח את ענייה.

"

ופה זה נגמר, השיר הזה חותם הכל,

כאן זה תם, למרות שזה רק מתחיל, ובשנים הבאות שיבאו עלינו, שנים של מאבק, אסור שנשכח, לא רק את השואה, לא רק את העבר, לא רק את הילדים שמגנים עלינו כל רגע ורגע, אלא את המקום שאנו חיים בו, את הארץ שאנו עומדים עליה, את אדמתנו, שלנו, ואם לא אנחנו נדאג לה, מי?.

אז תעצרו רגע, תחשבו, בפעם הבאה שאתם רוצים לזרוק משהו, שקית, עטיפה של מסטיק, המסטיק עצמו, חכו רגע, תמצאו פח, הוא לא סתם ממוקם שם, במיוחד אם זה בטבע, מקומות שהמנקים לא נמצאים בהם, קחו שקית, שימו בתיק, תחזיקו ביד, אנשים מתים כדי להגן על פיסת האדמה שאתם מלכלכים, קחו את עצמכם בידיים!, נשמע מוגזם קצת?, אז זהו שלא – מכאן הכל מתחיל, כאן הבסיס, זה המעט שבמעט, המינימום שאתם יכולים לעשות למען הארץ הזו. תראו הכרת תודה.

"אזכיר לה

ואשיר כאן באוזנייה עד שתפקח את ענייה."

אני מזכירה לכם, עכשיו אתם תפקחו את עיינכם.

ולשנייה אחת קטנה, אזכיר גם את יום העצמאות –

הרי שאין הרבה מה לדבר, אנחנו עצמאיים, זכינו, ניצחנו, אך הקושי לא נגמר, ולא יגמר עוד הרבה מאוד זמן, אחדות בנינו, הזיכרון שאהבת אחים לא מחייבת אחדות דעות, והזיכרון לעברנו ולמורשת שלנו כבר תעשה את הכל לבד.

על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.

פרח החמה. 

'אם לא אני לי, מי לי?', ואם נשכח זאת שוב מחר, לא מגיעה לנו הארץ הזו, ארץ מולדת.