הדימומים שבין שורותיי...

אז הנה השלמתי עוד ספר בסידרה, האמת שקראתי אותו לפני חודש בערך, ומאחר שאין מצב שאני יקרא ספר טוב ולא יביא לכם פילוסופיות מתוכו, לא החזרתי אותו לסיפרייה.

מוכנים? כי זה הולך להיות ארוך יותר מתמיד, אם אין לכם כוח להתעמק במה שכתוב פה, לכו, תחזרו יותר מאוחר. העיקר שתפנימו את מה שכתוב בו, מספיק שתזכרו במשפט אחד בזמן צרה, ותראו איך דברים משתפרים.

מה שכתוב בתוך <> אלה אמורים להיות 2 זנים של חיזריים [לא כאלה שאתם חושבים עליהם] שמדברים על בני האדם.

הספר עצמו- מעניין ביותר, כמו 2 קודמיו בסידרה, ללא ספק פחות מרתק [הריתוק האמיתי מגיע רק ב150 עמודים האחרונים], אבל הוא מעניין ביותר, כנראה זה בגלל שבכל 20 עמודים בערך צצה לי פילוסופיה חדשה, זה פשוט יכיל להפציץ לך את המוח במידע על החיים, על המקום שאתה חיי בו, זה יכול אפילו להעיק עלייך, יותר מדי עקרונות אפילו בשבילי, אבל זה שווה כל רגע.

כמובן שצימצמתי בכמות הפילוסופיות, אבל עדיין נשארו הרבה, תתפנאנו:

"כדי לגרום לאדם להפסיק לעשות משהו, עליך למצוא את הדרך לגרום לו שלא ירצה עוד לעשות זאת."

(עמ' 84)

"המורה היחיד ששווה משהו הוא המורה שלך" (עמ' 101)

"כל חיה מוכנה להרוג כדי להציל את עצמה".

"כל חיה מוכנה להרוג את האחר", אמר אנדר. "אבל יצורים נעלילם יותר כוללים יותר ויותר דברים חיים בתוך ההגדרה העצמית שלהם, עד שלבסוף אין אחר. עד שצורכיהם של האחרים נהיים חשובים יותר מכל תשוקה פרטית. היצורים הנעלים מכול הם אלה שמוכנים לשלם כל מחיר אישי לטובת אלה שנזקקים להם" (עמ' 249)

"< הם לעולם לא יודעים שום דבר. אין להם שנים רבות מדי בחיים הקצרים שלהם כדי לזכות להבנה. אבל הם חושבים שהם מבינים. מהילדות הם משלים את עצמם וחושבים שהם מבינים את העולם, בזמן שלמעשה הם משערים רק כמה השערות פרימיטיביות. כשהם מזדקנים, הם רוכשים אוצר מילים מורכב יותר שבעזרתו הם יכולים לבטא את הידע הבדוי שלהם ולהכריח אנשים אחרים לקבל את הדעות הקדומות שלהם כאמת, אבל זה מסתכם באותו הדבר. כיחידים כל בני האנוש פשוט סתומים.>

< וכציבור... >

< כציבור הם אוסף של סתומים. אבל בכל התרוצצות שלהם ובמאות הרעיונות המטופשים שהם זורקים מדי פעם אחד מהם חושב על רעיון קצת קרוב יותר לאמת. ובדרך כזאת של ניסיון וטעות מגושמים האמת מצליחה להתגלות בערך במחצית מההזדמנויות, ולהתקבל אצל אנשים שאינם מבינים אותה, שפשוט מאמצים אותה כדעה קדומה חדשה, שבה יוכלו להאמין בעיוורון עד שהאידיוט הבא ימצא בטעות תאוריה טובה יותר. >

< אז אתה אומר שאיש מהם אינו נבון באופן אישי, ושהקבוצה טיפשה אפילו יותר מן הפרטים שמרכיבים אותה, ובכל זאת, בכך שטיפשים רבים כל כך מתעקשים להעמיד פנים שהם נבונים, הם מצליחים להגיע למקצת התוצאות שגזע נבון היה מגיע אליהן? >

<  בדיוק. >

< אם הם טיפשים כל כך ואנחנו חכמים כל כך, למה לנו יש רק כוורת אחת, שמשגשגת כאן בזכות בני אנוש שהביאו אותנו? ולמה אתם הייתם כה תלויים בהם בכל התקדמות טכנולוגית ומדעית? >

< אולי תבונה היא לא דבר כפי שעושים ממנה. >

< אולי אנחנו השוטים, אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים דברים. אולי בני האנוש הם היחידים שיכולים להתמודד עם העובדה שלמעשה לעולם אי אפשר באמת לדעת משהו. >" (עמ' 255-256)

"את אישה מאמינה?"

הוא נאמר שאני חושדת. אני חושת שאולי יש מישהו שאכפת לו מה קורה לנו. זה שלב אחד מעל רצון. ושלב אחד מתחת לתקווה". (עמ' 283)

"העתיד הוא מאה אלף חוטים, אך העבר הוא אריג שאי אפשר לטוותו שוב. אולי הייתי יכולה להיות מאושרת. אולי לא". (עמ' 294)

"אז כפי שזכור לי, התשובה הפילוסופית הרשמית היא שחופש רצון  אינו קיים. רק אשליה של חופש רצון, מכיוון שהסיבות להתנהגותנו כה מורכבות עד שאי אפשר לשחזר אותן..."

....

"גם אם אין חופש רצון, אנחנו צריכים לנהוג זה בזה כאילו חופש הרצון קיים, כדי שנוכל לחיות יחד בחברה. ..." (עמ' 308)

"כשיש לך חוכמה ואדם אחר יודע שהוא זקוק לה, את מעניקה אותה בנדיבות. אבל כשהאחר עדיין אינו יודע שהוא זקוק לחוכמתך, את שומרת אותה לעצמך. מזון נראה טוב לאדם רעב." (עמ' 319)

"אנשים צריכים להיות מואשמים או לקבל שבחים רק על מה שהתכוונו לעשות." (עמ' 346)

"איך אני יכולה להבחין בין הטובים לרעים אם לכולם יש דרך לשכנע את עצמם שהם מנסים לעשות דברים טובים, גם כשהם עושים משהו נורא? והאנשים הטובים יכולים להאמין שבעצם הם רעים מאוד אפילו שהם עושים משהו טוב?

אולי אפשר לעשות טוב רק אם אתה חושב שאתה רע, ואם אתה חושב שאתה טוב, אתה יכול לעשות רק דברים רעים." (עמ' 346-345)

"< הם מתאמנים. הם עושים את זה כל הזמן. ממציאים סיפורים. יוצרים הקשרים. מוצאים היגיון בשטויות. >

< איזו תועלת יש בכך, אם זה חסר משמעו? >

< זה בדיוק העניין. יש להם רעב שאיננו מכירים כלל. רעב לתשובות. רעב להיגיון. רעב לסיפורים. >

< לנו יש סיפורים. >

< אתם זוכרים מעשים. הם ממציאים מעשים. הם משנים את המשמעויות של הסיפורים שלהם. הם הופכים דברים כך שאותו הזיכרון יכול לקבל אלף משמעויות. אפילו מהחלומות שלהם הם ממציאים לפעמים משמעות. לשום בן אנוש אין תודעה שדומה לשלכם. לשלנו. אין להם משהו כה חזק. והחיים שלהם קצרים כל כך, הם מתים מהר כל כך. אבל במאה שנות חיים הם ממציאים עשרת אלפים משמעויות על כל משמעות אחת שאנחנו מגלים. >

< ורובן לא נכונות. >

< גם אם הרוב המכריע שגוי, גם אם תשעים ותשעה אחוז מכך הם  שטויות גמורות, הרי מתוך עשרת אלפים רעיונות עדיין נשארים מאה רעיונות טובים. כך הם מפצים על הטיפשות הגדולה שלהם ועל החיים הקצרים ועל הזיכרון הקצר. >" (עמ' 353)

"אתה לא  מגן על האמת בכל שאתה מסתיר אותה מאנשים אחרים". (עמ' 364)

"הוא זכר מה מחכה לה, הנכון המנטלית שאיימה להכות בה בתוך כמה שבועות, והתבייש בבכי על אובדנו שלו. "עדיף לאהוב ולאבד", מלמל, "מאשר לחיות חיים נטולי אהבה".

"אולי זו קלישאה", אמרה ג'יין, "אבל זה לא אומר שהיא לא נכונה". (עמ' 463)

"מעולם לא הבאת תועלת. אבל זה לא אומר שאינך נחוצה".

"למה את מתכוונת?"

"אושר יכול להיבנות על דברים חסרי תועלת, כשם שהוא יכול להיבנות על דברים מועילים" (עמ' 292)

 סחטיין לכל בעלי הסבלנות, זה היה פוסט כמו שאני אוהבת, אני יודעת שאין הרבה על החיים שלי בניגוד לפעם, זה כי משעמם בהם לאחרונה, יותר מדי משעמם, וזה עושה לי רע, הרבה יותר רע ממה שאתם חושבים, אבל יהיה בסדר!

~קסנוסייד/אורסון סקוט קארד - ההמשך לספרים זוכי פרס ההוגו - המשחק של אנדר וקול למתים.~

פרח החמה.

אני חייבת ים [מישהו מצטרף?]

פילוסופיה זה דבר מדהים.

זו אחת הפעמים היחידות שאני כותבת לכם, וממש אין לי מושג על מה אני רוצה לכתוב.

יש לי כל כך הרבה לפרוק, כל כך הרבה להוציא ממני, אבל אם זה לא מצליח לצאת, כנראה שזה פשוט לא הזמן הנכון להוציא את זה.

אז במקום זה, עכשיו עלה לי הרעיון להעלות לכם קטע שכתבתי מזמן, הוא דורש עריכה רצינית ושכתוב ענקי <עבדתי על זה קצת בזמן שהקלדתי לכם אותו, דווקא יצא בסדר לבסוף.>, אבל זה מה שיש לי להציע בינתיים, נקווה שהחיים שלי יהיו מעניינים יותר בקרוב....

אגב, הבסיס הבסיסי ביותר לרעיון של הסיפור הזה ולדמות הגברית מבוססת על אחד הבלוגרים פה, אני לא יודעת אם התכונות דומות או לא, אני חושבת שמאוד שיניתי אותן, התכונות החדשות פשוט התלבשו לי נכון בסיפור אז שיניתי את הדמות, לפחות אתם יודעים שאחד ממכם לקח חלק במחשבות שלי בכמה ימים בחיי.

-"מה את עושה טיפשונת?" אני שואל ונכנס לחדר הלבן בצעדים מהירים, משתמש בכוונה בכינוי שהיא שונאת.

היא דופקת בי מבט תמים אך מעייניה קורצת השובבות שגרמה לי להתאהב בה.

-"שום דבר מיוחד"

-"ובאמת?"

-"זאת האמת!"

-"אל תשכחי שאני מכיר אותך, עשית משהו ואני יכול לראות את זה בחיוך שלך"

היא משפילה מעט את מבטה, אך ענייה עדיין מביטות עלי, כשמה לב שהפרצוף שלי הפך טיפה רציני אמרה בעליצות "חשבתי עלייך"

-"עליי?

-"כלומר עלינו, על כמה אני שמחה שיש לי אותך, למרות שבהתחלה התנגדתי, על כמה אני שמחה ששכנעת אותי בסוף שווה לנסות."

האמת שבהתחלה גם אני לא האמנתי בזה, ברגש שלי, תמיד הייתי הגבר של הח'ברה [זאת אומרת, אני עדיין, אבל משהו בזה שיש מישהי קבועה, משהו בזה שהגבר מתאהב לו פתאום יכול נורא להוריד מערכו], ואז שון הביא אותה איתו, סתם באחד הערבים של החברה בכיכר, אמר שהיא חברה של האקסית שלו, היה משהו בחיוך שלה, בבגדים השונים, משהו שובה, המבט החודר והמסתורי, זה שאומר הכל אבל בעצם למי שלא למד לקרוא אותו לא אומר כלום, משהו בשפתיים שלה כשהיא דיברה, מתיקות, גיצים של אושר ושובבות כאילו יצאו מהרוגע שבה ופגעו רק בי, היא הייתה שונה, מהכל, מכולם, מכולן, מכל מה שהכרתי, היא הזכירה לי את העבר שלי, כשגם אני הייתי כזה, מתישהו כשעוד הייתיי ילד.

-"אני חושבת שאני מתאהבת בך" היא מתחילה את המשפט בקול גבוה ומגמגם ומסיימת אותו כמעט בלחישה, אבל ישירה, חלקה, שלמה, אמיתית.  "יותר ויותר, מיום ליום, מרגע לרגע כשאני איתך, ואם להגיד את האמת, זה ממש לא היה בתוכנית שלי".

כאילו שבשלי את היית, 'אור הגבר' שבוי בידי 'הילדה', ככה אומרים החברים, מלגלגים יותר נכון, הם לא מאמינים לי, "היא לא הטיפוס שלך", לא היא לא, הם צודקים, היא ממש לא, היא ההפך מכל האחרות, הקניון לא ממש

בראש שלה, אבל סרט טוב כן, היא מתנהלת כמו לוחמת, כמו ילדת רחוב שלא איבדה את התקווה לעולם טוב יותר, לחלוטין אחרת מהעולם שאני חיי בו, אם הייתם יודעים כמה פעמים הייתי חושב עליה, וכמה פעמים עצרה אותי המחשבה שאני בחיים לא אסתדר עם אחת כזאת."

לפני שהיא הספיקה להוציא עוד מילה מהפה הקטן שלה נישקתי אותה, כל כך צמודה אלי, כל כך קטנה, מתחת לכל הלוחמה שהיא משדרת היא כזאת פיצית, ממש ילדה קטנה, כל החושים שלי פעלו באותם הרגעים, הרחתי אותה - ריח גוף, בלי בושם, מיששתי אותה - הידיים שלי החליקו על גופה, בדקו כל פינה אפשרית, האחת בגב, השנייה בשיער, אולי כדי שהיא לא תוכל לברוח ממני, כל כך קטנה שהיא עלולה לחמוק לי מבין האצבעות, רק כשהיא ככה איתי, קרובה כאילו שאנחנו אחד, רק ככה אני יכול להגן עליה.

להגן?, אני?, הדבר היחיד שהגנתי עליו עד היום היה המחשב שלי מפני אחי הקטן [בעיה נפוצה ביימנו...]. אבל היא כל כך קטנה, אני יודע שכבר אמרתי לכם, אבל אני לא יכול להסביר, אני לא יודע איך, אין לי את המילים, אני לא מוצא אותן, אני בקושי יכול לגעת בה, מפחד לשבור אותה, אז לתת למישהו אחר?, שרק יעזו לפגוע!, שרק יעזו לנסות להתקרב כדי להרע!, היא שלי!, אני רוצה אותה פה, איתי בין זרועותיי, תמיד!.

ראיתי אותה - עם העיניים עצומות, בדמיוני ראיתי את הנשיקה הזו מהצד, רחוק-קרוב, ראיתי אותה מתחבאת בתוכי, כמעט שקינאתי בעצמי.  שמעתי אותה - אותה ואותו, אותה ואת הלב שלה, וגם את שלי, כמו שבחיים לא שמעתי, אני חוזר על המילים שלה שוב ושוב בלב "אני חושבת שאני מתאהבת בך..." היא מתאהבת בי!!!, סוג של אושר לא מובן הוצף בי.

ואיך לא - טעמתי אותה - דרך השפתיים שלה טעמתי את כולה, את כל הרגשות שלה, את ההתרגשות ויותר מכל - את האהבה.

כן, בעיקר טעמתי אותה.

בין ההפסקות לנשימה השחלתי שתי מילים יחידות עם סימן שאלה בסוף "התהיי שלי?".

צחוק מתגלגל, אני מסתחרר מהצחוק שלה, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה צוחקת, כמו כולה גם צחוקה שונה, מוזר, מיוחד.

-"טיפשון," היא מחזירה לי באותו המטבע  "אני כבר שלך".

וואי, זה היה מעייף,

אני אשאיר אתכם עם זה לימים הקרובים...

הפעם אני מבקשת תגיבו [אני מודעת לעיניין הזה שרוב האנשים שקוראים כאן לא מגיבים - יש לי מונה כניסות למען השם, ולפוסט הקודם היו לפחות 120!!], בכל מקרה התגובות שלכם כאן בדרך כלל לא חשובות לי, אבל העמקתי קצת בסיפור הזה, גם כתבתי אותו מנק' מבט של גבר, וזה בטח יצא שונה מתמיד, אני צריכה ורוצה את דעתכם, אז בבקשה - יש כפתור תגובות למטה.

פרח החמה.

שתצא כבר ההרגשה הזאת ממני, אני חייבת שינוי!