הדימומים שבין שורותיי...

עיברי לידר-

מה היה בהם?, חוץ מחסור עידכונים, הייתה התגברות על הפרדה, היה געגוע, דאגה, אזכרה לסבא (שנתיים), חופש, חיפוש עבודה, מציאת עבודה [?], ובעיקר כיף מהול בהרבה עצב שאין לו הסבר גלוי לעין.

יש דבר אחד, שלא משנה מה יקרה, כמה שלא אהיה עצובה, הוא תמיד ישמח אותי, הוא תמיד יעלה לי חיוך, הדבר הה זו הידעיה שאני בארץ, אני רק עוצרת לשניייה לחשוב על זה שכואב לי אבל לפחות כואב בארץ הזו, אני חושבת על היופי שלה, על הנוף, על התרבות, אני חושבת על כל מה שהדורות הקודמים עשו כדי 'להשיג' אותה, והכאב, אם לא נעלם לגמרי, לפחות נשכח במקצת :)

הדבר שהכי הכי הכי הכי שימח אותי בימים האחרונים הוא -

שיש לי פוסטר של החלונות הגבוהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

:))))))))))

פוסטר ענק, מאלה של החנויות מוזיקה.. :)

השטות הזו פשוט עשתה אותי מאושרת! :) :) :) :) :) :) :) :) :) :) :) (בכלל כשקראתי שהם חידשו את הדיסק קרנתי מאושר, עכשיו אני רק צריכה לקנות אותו, מה שגם הוא זול נורא יחסית למה שחשבתי..!)

פרח החמה.

ללא שורת סיום.

אני אוהבת אותו, והוא אוהב אותי, באמת ובתמים, עד כמה שאפשר לאהוב בסיטואציה שהיינו בה,

אבל זה פשוט לא הולך, זה לא שאיבדי תקווה מהקשר, אני יודעת שאנחנו נוכל להצליח, אבל אני מפחדת ממנו קצת, כמה חשבו שאני צוחקת איתם כשאמרתי שזה קשר רציני, לא רק מפחדת, מצאתי את עצמי בתוך הקשר הזה כמישהי בוגרת, וזה כל כך לא מתאים לי, הוא ביגר אותי, כן זה היה כיף, כיף מאוד, אבל לא אני.

זה השלב הזה, של להיזכר בכל הדברים הקטנים, כל הדיבורים, כל מה שאמרנו שנעשה ביחד ולבכות [בדיוק מה שאני עושה עכשיו...], אחרי זה להיזכר, לצחוק, ולשמוח שזה היה וקרה, ובסוף בסוף יגיע השלב של להיזכר ולהתגעגע.

אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת מה אני רוצה, קמתי בבוקר בלעדיו והרגשתי סכין בלב.

רמי שלי, תמיד יהיה רמי שלי, באיזשהו מקום, ואני שלו, בטח ששלו, לפחות בקרוב.

אני אוהבת אותו כל כך, אני נקשרתי אליו כל כך, בזכותו ובגללו עשיתי דברים שבחיים לא האמנתי שאני יעשה.

לטוב ולרע.

לא רציתי שניפרד, רציתי להאט את הקצב, אבל אני מבינה למה הוא לא הסכים איתי, לא הבנתי את העמדה שלו מהשיחה האחרונה, הבנתי שהוא אוהב אותי, ושהוא צריך קצת זמן, ושהוא רוצה שנישאר ידידים.

אני לא בקרשים, מצבי דווקא טוב, אבל חסר לי משהו בלב, אני כבר לא זוכרת איך זה להיות בלעדיו.

אני רק צריכה זמן להיזכר, זו הפרדה הכי קשה שלי, מסתבר שלא היינו חזקים יותר מהכל, יכולנו להיות, אנחנו זוג טוב, אבל...אבל.. תמיד יש אבל, רק שעל האבל הזה אני לא מצליחה לעלות.

כשאני איתו אני מאושרת, אבל לא אני.

נוגד?

הוא לא הראשון, הוא לא האחרון, ואני גיליתי שוב שאני פשוט לא יכולה להישאר במקום אחד הרבה זמן, איתו יכולתי, אבל לא בצורה הזו של הקשר.

רמי שלי, אם אתה קורא את זה, זה בסדר שאתה קורא את זה, אני אוהבת אותך ולא מצטערת על שום רגע איתך, אתה שווה כל כך הרבה, כל כך הרבה!, בבקשה תזכור את זה, בשבילי.

פרח החמה.

אלוהים, כמה הפסקות של בכי היו במהלך הפוסט הזה.