הדימומים שבין שורותיי...

פוסט אחרון, לפני הטיסה מחר.

כן אני קצת מתרגשת, בניגוד לאחרים לא מפחדת להיות שם בלי הורים או משפחה, ממש שמחה על הריחוק הזה, הימים האחרונים לא היו מלווים בששון ושמחה משפחתית ככה שאני מתה לצאת מכאן.

כל פעם אני באה לכאן וכותבת שהיו לי עוד שבועיים רעים מאוד, אני יכולה לסכם את זה בחודש נורא ואיום של סבל ובכי.

החודש הבא מתחיל ישירות בטיסה, 6.00 הראשון באוקטובר, שעתיים אחרי שהתחיל החודש אני כבר מחוץ בית, 4 שעות אחרי כבר מחוץ לארץ. לא האמנתי שאני יגיד את זה אבל אולי להתרחק יעשה לי רק טוב עכשיו, אפילו ממנה, לחזור עם מצבריי אושר חודשים, קצת געגוע יכול לסדר את כל הצרות. נכון שזה פולין וזה מסע זיכרון, זה עדיין עם החברים הכי קרובים, עם האנשים שאני הכי אוהבת, עם האנשים שאיתם גם מחוץ לבית זה להרגיש הכי בבית בעולם, האנשים שהכי בטוח לבכות לידם ולאהוב לידם, אני יודעת שאני ייכייף שם, אבכה אבל אכייף, בסך הכל הבנתי בשבוע האחרון שזה לא מסע של בכי, זה מסע של הבנה והכאב זו לא המטרה בו.

יהיה טוב, כשאני חושבת על זה שאני יצא מכאן קצת אני יודעת שיהיה טוב, למרות שהגורם העיקרי לדיכאון שלי השבוע הוא זה שלא הייתה לי שעה רצופה של שקט ולבד בלי ריצות, ושמה כמובן לא יהיה לי הרבה זמן לבד, יש לי הרגשה שאני אסתדר עם זה והדיכאון הזה יהיה רחוק ממני.

תקבלו יומן מסע מלא או כמעט מלא עוד שבוע בערך..

פרח החמה.

לונדון לא מחכה לי, פולין כן!!!!

הנה פוסט קטן... אני יודעת שאני נעלמת בזמן האחרון, אבל אני בלחץ נמצאת בבית.. רק חוזרת בשביל לישון..

תנו לי להגיד לכם, שהשבוע הזה, כמה שהוא היה לי קשה, והוא היה לי נורא קשה בגלל הלחץ, בסופו של דבר פיצה אותי ובגדול...

עד כדי כך שכבר שלושה ימים אני מתהלכת עם חיוך ענקיי של אושר. אז תודה לכל מי שלקח חלק באושר הזה,

בעיקר תודה לליאורי, עיניים שלי, שלמרות שראיתי אותך רק לשעה וחצי יצאתי בהרגשה כ"כ טובה שלא הייתה לי כבר מזמן.

אחי טס אתמול, אני טסה עוד 9 ימים לפולין, הוא חוזר יום אחרי שאני טסה... דפקנו התקרבות ענקית בזמן האחרון (טפו טפו טפו) ואני אתגעגע ברמות. כרגע אני במצב של להתחיל הכנות אחרונות לפולין. יהיה טוב.

עכשיו נשאר לי רק לבקש סליחה מכולכם, אם אי פעם פגעתי.

ולאחל לכם צום קל וגמר חתימה טובה!

ושירבו ימים מאושרים כמו אלה.

פרח החמה.

'אושר בן שעה, הוא שביר כ"כ, אל תלך מכאן, אל תלך מכאן, אל תכלך מכאן.'

האמת, שבשבועיים האחרונים איבדתי את עצמי, איפשהו בין החופש, ללימודים ולרגשות.

אין לי את הבטחון לעמוד מול עצמי ולהגיד בדיוק מה אני,

העקרונות עדיין אותם העקרונות, אבל משהו בילדות אבד, משהו שממש חייב לחזור אם לא החיים שלי פשוט ימשיכו להדרדר.

ללימודים אפשר להגיד שנחזור רישמית רק בסוף אוקטובר, עד אז יש את חופש ראש השנה, חופש פסח, 8 ימי פולין, 5 ימי גדנ"ע ובין לבין גם 10 ימי הכנה לפולין, משמע הרבה חומר להשלים עד לנובמבר...

בין פולין לגדנ"ע יש 5 ימים, כ"כ קצת!, אבל יש בזה טוב - אני יודעת שכל מי שנסע לפולין ילך לגדנ"ע וישקיע בה עד הסוף, דווקא כי הוא כן הבין, 5 ימים לפני זה, למה כ"כ חשוב לשמור על המדינה, החלק הזה  ישקיע את כל

ה100%, יבכה בלי סוף, אבל ישקיע.

אני יודעת כמה קשה יהיה לי לעמוד שם, בפולין, ולהיזכר שלפני כמה ימים נודע לי שאין קרבי, שזה לחלוטין אבוד, שהגב הדפוק שלי החליט להתעקם ב 4 ס"מ מעל למה שמותר כדי ללכת לקרבי, הפרופיל שלי באופן אוטמטי צנח, אני מרגישה כאילו אני עצמי הרסתי לי את אחד החלומות היותר גדולים, אני יודעת כמה קשה יהיה לי לעמוד בפולין ולדעת שאני לא אוכל להגן על המדינה שלי כמו שרציתי, שאני לא אוכל ללכת עם זה עד הסוף ולתת את כולי.

חוץ מזה הימים דיי מלאים לי, כל הזמן בריצות, אין רגע שקט, תמיד אהבתי את זה, אבל משהו חסר לי... ועד שאני אבין מה זה כדי לחזור להיות אותה ילדה היסטרית מאושר, נשאר לי רק להמשיך לחפש...

שבת שלום.

פרח החמה.

ציונות. עד הסוף.