שוב פוגש אותך באותו חלום
אלא שהפעם את אחרת
ולרמרות זאת לא להתראות ולא שלום
כרגיל עוזבת, לא נשארת
אלא שבעצם אני הוא ההולך
אחרי עוד דלת את סוגרת
למה לא אמרת לי שום מילה?
ואת לבדה עודך נותרת
אלא שהפעם אין ענן עשן
גם לא ערפל ולא מקטרת
אלא שהפעם את כה אמיתית
וכרגיל כל כך לא מאושרת
אך הפעם זה מקרה מאוד שונה
החלום חלף, המציאות נשארת
את עדיין כאן מולי אך לא משנה
כרגיל תוהה, לאן את ממהרת?
ואת באמת הפכת למציאות
מתעלה על כל מה שדמיינתי
אך בחלום היה זה הרבה יותר פשוט
את עצמי אלייך אז התאמתי
אך במציאות, הכל יותר קשה
דווקא כשאת כאן, מוכנה ולא בורחת
דווקא במציאות זה לא מתאים ולא יאה
ואת אותי מהר כל כך שוכחת
הדמיון גואה, אבל אני יודע
שיש דברים שגם האהבה לא מנצחת
אני הולך, אבל ברקע כבר שומע
צעדים כבדים, ודלת שנפתחת
לא זה לא יקרה, זה לא יאה ולא מתאים
כל מה שאזכור, אותה פגישה מקרית
והזכרונות האחרונים נעלמים
אהבה כזאת היא בוודאי לא אפשרית
על מפגש לא אפשרי, עם אישה בלתי אפשרית, בסיטואציה בלתי אפשרית. מה אתה עשוה כשאתה מכיר מישהי, ומתוך כמה משפטים קצרים אתה פשוט מבין שיכול להיות משהו מדהים. ומה אתה עושה, כשעוד לפני שכל אותם משפטים נאמרו, מראש, אתה יודע שזה לא יכול לקרות. ומה אתה עושה כשאתה רוצה לראות אותה שוב, ואתה פשוט לא יכול. ובעצם עדיף שלא תראה אותה שוב.
מוקדש לך, לא לאחת המיוחדת. לא לאחת המיועדת. לאחת שפגשתי בסיטואציה הכל כך הזויה הזאת. לאותה אחת שהייתי צריך לפגוש במקום אחר, בעולם אחר, וסביר מאוד להניח שבזמן אחר ובגיל אחר. כי הפער שאי אפשר לגשר עליו הוא באמת עולם ומלואו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
