וואלה אני כאילו במצב אטום לחלוטין ואדיש, אני כותבת פה אפילו מתוך האדישות.
כאילו יש קול שמנסה להציל ולנסות להוכיח שזה לא טוב אבל הוא נשכח בתוך כל האדישות והשיכחה.
זאת אומרת שהיא ניצחה.. כן כן ס' היקרה ניצחה אותי, את שחר - בקרב על עצמי.
לא מרגישה אפילו שזה לא נכון לכתוב את זה,
וכמה שזה כואב להציב בפניי עצמי את האמת הזאת, שכואבת מעצם היותה אמת של הפסד של ויתור על הכל, אז במיוחד שזה קורה לי,
לי לשחר, להגיד לשחר שהיא הפסידה.
זה פחות כואב כי זה גם נבלע באדישות בסופו של דבר..
מחר אני כבר אשכח
אז בעצם זה ששכחתי את ההפסד הופך אותי למנצחת? כל יום הוא חדש,
עם הפנמה לא הפנמה של הדברים מאתמול
חחח מי זוכר את אתמול בכלל..
מחשבות רצות רצות רצות לי כמו נמלים שמחפשות בית, יש כל כך הרבה דברים שחדרו את החומה ואני בורחת מהמחשבה עליהם כמו שבורחים על חייך, אבל בסופו של דבר זה יתפוצץ לי בפנים.
אני כאילו יודעת את התשובות להכל, אבל זה לא יקרה.
אני ידפק כנראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שחר השפיצית אש