איזה מדהים זה להרגיש את הכל בלעדייך,
איזה כייף זה להיות אני. אני לבד.
אני מרגישה כזה שינוי וכל כך מפחיד אותי לחזור אחורה עד שאני מדחיקה את כל הדברים רק כי אני מאמינה שהם כבר עברו
אני חושבת שלפעמים המוח שלי דוהר עם הזמן..
אבל הזמן איטי לעומת המחשבות שלי
אני אמנם אדישה יותר, אבל פיתחתי חסינות,
אני כבר לא אותה שחר החלשה הרכרוכית, יש לי כבר דעה של עצמי, די מוצקת, יש לי את הביטחון שלי, יש לי את הדברים שאני אוהבת, אני באמת אוהבת אותם ואני מרגישה איתם הכי מחוברת שיש
יש לי את ההתנהגות שלי, את הקו מחשבה שלי, את הדרך התמודדות שלי,
הכל שלי,
לא הכל מושלם , די רחוק מזה, ויש עוד הרבה עבודה
אבל כשהכל שלי עכשיו, ויש לי אותי, ויש לי עוד כמה אנשים שתומכים בי מהצד
אני חושבת בדרך הנכונה לחיים נכונים, לחיים של מימוש ושאיפות, של חלומות והגשמות שלי ושל הקרובים אליי
הלוואי שיהיו לי עוד הרבה ימים ההרגשה שיש לי עכשיו, היו לי כאלה, אבל לא בדיוק בעוצמת ההתפכחות של עכשיו,
אני מרגישה כאילו פשוט התעוררתי מתקופה של עיוורון כמעט מוחלט שחסם לי את ההגיון של להבדיל בין טוב ורע, בין התנהגות שהיא לגיטימית ומחשבות שהן בעלות בסיס מחשבתי כלשהו ולא רק רגש סוחף
אני מקבלת כאפה מצלצלת ביותר לפנים שמעירה אותי לגבי המציאות, שהיא ד"א לא כזאת נוראית כמו שחשבתי(כמובן שמדובר על המציאות הסובייקטיבית שלי בלבד, שמושפעת ממציאות הדבר הממששי שקורה בפועל)
הכל בסדר, הכל זורם, לפעמים יש ירידות, לפעמים נפילות קשות..
אבל אני למדתי לקום מהר על הרגליים, אני לא יקבל דבר מרחמיים עצמים, או מדיכאון,
תמיד לשאוף קדימה, תמיד להשתפר
זאת הדרך שלי, להיות כמה שיותר בסדר, ואפילו יותר מזה
עוד יצא ממני משהו בסופו של דבר אתם עוד תראו...