כמה מילים על מה שקרה, קורה, ועוד יקרה.

אתמול, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מאות אנשים בלבן מתאספים במקום אחד לכבד את הנופלים.

הצפירה הייתה משתקת, הטקס היה מרגש, והעיניים שלי כמו העיניים של כולם דמעו.

והיום, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני רוצה ללכת לטקס בבית העלמין הצבאי, אבל אני לא מסוגלת.

לא אצליח לעמוד שם בין המצבות, ולשמוע את הצפירה, ולשמוע את קולות הירי, ולא אוכל לראות את בני המשפחות שיושבים ליד יקירייהם שאינם בחיים.

היום, ערב יום העצמאות, המדינה כולה תחגוג.

כבר 60 שנים שיש לנו חלקת אדמה משלנו בעולם, כבר 60 שנים שליהודים מכל העולם יש לאן לבוא, כבר 60 שנים אנחנו כאן.

וכמה שלא תהיה בעייתית, אין לנו ארץ אחרת.

ובנימה יותר אישית,

טוב לי.

יש לי אחות נהדרת שאני לא יכולה לחיות בלעדיה.

יש לי עבודה שגורמת לי לרצות לקום בבוקר.

והכי חשוב יש לי חבר מדהים, שבשבת הקרובה נחגוג לו יומולדת 22, ולנו שנה לקשר המדהים הזה.