לא יודעת למה

לא יודעת

אולי כי יש כל כך הרבה מה להגיד, אך מעט מאוד אנשים לשתף.

אולי כי התגעגעתי ללספר את סיפור חיי בקודים שרק מעטים יבינו.

אולי ואולי ואולי....

הרבה עבר עלי מאז הפעם האחרונה שהעזתי לכתוב פה,

הרבה עבר ועדיין עובר.

ואני צריכה למצוא את הכוח לעבור את זה.

לעבור לבד.

כי אסור שיידעו.

אסור לשתף.

אסור.

ובכמה מילים שיהיו קצת יותר מובנות,

מאז הפעם האחרונה שהייתי פה הספקתי להתגייס...הייתי בחיל האויר, עשיתי טירונות בעובדה (מה שהיה דווקא נחמד בזכות הבנות המדהימות שהכרתי שם) 

עברתי הרבה סבל והתעללות מצד הצבא, השתחררתי אחרי חודש (שהיה פשוט חודש מהגינום) ואחרי מלחמות עם כל חיל האוויר בערך.

אבל השגתי את שלי...הבריאות שלי והחיים שלי קצת יותר חשובים לי כרגע מאשר לשבת באיזה משרד ולמיין ניירת.

וכל אלה שאולי מתכוונים לשפוט אותי על זה, תחסכו את זה לעצמכם.

כן, אני דואגת רק לתחת שלי כרגע, כי התחת שלי נמצא בסכנת חיים ממשית.

בכל התקופה הזאת גיליתי מחדש כמה שיש לי חבר מדהים שבאמת יתמוך בכל מצב,

גם כשהוא שומע ממני כל פעם מחדש כמה שהבריאות שלי נמצאת בסכנה כרגע.

הוא עמוד השדרה שלי, הוא האדמה שמתחת לרגליי, הוא האויר שאני נושמת, והוא הסיבה שהלב שלי ממשיך לפעום.

אני אוהבת אותו. כל כך.

אוהבת עם כל תא ותא בגוף שלי.

כל החברות שלי התגייסו, גם האחרונות מביניהן.

נשמתי התאומה קפצה לביקור קטן מלונדון ובילתה איתנו שבועיים, שאומנם היו קצת בעיתיים אבל עשה לי כל כך טוב לראות אותה שוב.

אך גם כאב מחדש להיפרד ממנה לעוד חצי שנה.

המשפחה התפרקה סופית אפשר להגיד.

ככה שעכשיו, אחרי שאני אסיים את המלחמה הקטנה שלי שתתנהל ביום ראשון בסורוקה,

אני יוצאת אל העולם האמיתי....הפעם באמת.

זה לא בית-ספר, זה לא צבא, וזה גם לא עבודות זמניות במלונות מעוררי חלחלה באילת.

הפעם זה הדבר האמיתי

ואני יודעת שאני חזקה מספיק כדי לשרוד את הכל.

אני מתכוונת להילחם בכל הכוח

כי רק התחלתי לחיות ולמרות כל הסכנות שנשקפות לי אני לא מתכוונת להפסיק לחיות.

אז כל מה שנותר הוא להחזיק אצבעות ולאחל בהצלחה

ולהתפלל חזק חזק שהבחור למעלה ישמור עלי גם הפעם (:

נחמד לחזור

שלכם, ג'יליאן.