מאז שהסכמתי אתמול לכתוב לך את המכתב הזה ולפרסם אותו בבלוג, לא הפסקתי לחשוב על מה לעזאזל אני אמורה לכתוב בו.

וזה לא שאין, כי יש כלכך הרבה, ואני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל, ואיזה קטעים להשמיט, ואיזה קטעים לכתוב, ואיך לנסח...

אתה כלכך מקסים, ואין לא יודעת איך לתאר לך כמה אני מחכה לרגע שבו ניפגש. הרגע שאליו אני משתוקקת להגיע,

ועדיין מתה מפחד. מתה מפחד שמשהו ישתבש או לא יילך טוב, או שאולי בעצם אני פוחדת יותר מזה שיילך יותר מדי טוב..

בכל פעם שאנחנו מדברים הלב שלי מתחיל לפרפר והחיוך נמרח אוטומטית על הפנים.

ואחרי כל שיחה, המחשבות מתחילות להתרוצץ לי בראש בלי סוף, ופתאום אני מדמיינת את שנינו באינסוף מצבים שבהם אנחנו יחד;

אם זה בחדר מלא נרות בר"ג, כששנינו מכוסי עיניים על מיטה גדולה,

ואם זה בתחנה המרכזית בת"א כשאני לבושה בשמלה הורודה שסיפרתי לך עליה ובעקבים שמזכירים לי את איטליה,

ואם זה על חוף הים מול השקיעה כשאנחנו מחזיקים ידיים,

ואם זה בבית לבן עם תריסים כחולים או בטירה ענקית באירופה...

יש משהו בקול שלך, בצורה שבה אתה מדבר אליי, שגורם לי להרגיש אותך כלכך שלפעמים עולות לי דמעות בעיניים וחונקות את הגרון.

אני לא יודעת אם אתה מכיר את התחושה, אבל זה מרגיש כאילו שהלב שלך עוד רגע כושל רק מרוב התרגשות.

אלוהים, אני כלכך לא רוצה להגזים במכתב הזה אליך.

אני לא רוצה לגרום לך להיזכר שוב, או להזכיר לי שוב, שהכל איתנו כלכך בלתי אפשרי שבא פשוט לעצור את כל הטירוף הזה,

כי לך יש חברה, ואתה באמת רוצה שהפעם זה יעבוד, וכי אני לא בדיוק הטיפוס של שליטה עצמית, וכי אנחנו תמיד רחוקים,

גם כשאני כאן בירושלים, וגם, במיוחד, כשאני בבית. והרי שם כנראה אבלה את רוב חופשת הקיץ הקרובה.

מצידי, לשכוח מהכל. כאילו אתמול בלילה לא אמרנו כלום. רק שלא נתרחק שוב, כי יהיה לי נורא לאבד אותך.

עם כמה שאתה מבטיח תמיד להתקשר ולא מקיים, ועם כמה שרציתי שניפגש ואף פעם לא יכלת,

ועם כמה שיכאב כששנינו נרצה ובכל זאת תמשיך להזכיר שאי אפשר- אתה תמיד תהיה אחד האנשים המוערכים ביותר בחיי,

ואחד האנשים הכי מקסימים ומדהימים שפגשתי אי-פעם. ואל תשאל אותי למה, כי אני לא רוצה להגיד שאני לא יודעת, למרות שזה נכון.

אם היית יודע, אם יכלתי לספור...

כמה פעמים ראיתי את שנינו במעלית בדרך אליך הביתה;

אני בוהה ברצפה, ואתה מסתכל עליי. אני מסתכלת אליך, ומפנה מבט בחזרה לרצפה, מחכה שדלת המעלית כבר תיפתח,

ואני אצא ראשונה כדי שתיגמר כבר המבוכה המטופשת הזו,

ובשניה הבאה אתה כבר מצמיד אותי לקיר של המעלית ומשתק אותי במבט הזה שלך,

שלאחריו מגיעה הנשיקה הראשונה שלנו, והשאר עוד יהיה היסטוריה...

כמה פעמים חלמתי בהקיץ על כל הנרות האלה שאתה לא מפסיק לדבר עליהם כמתגרה בי על חוסר המזל שלי בחיים,

ועל אותם כיסויי העיניים שקשורים לראשי שנינו, כשאנחנו על אותה מיטה גדולה ועליה מצעים לבנים, או שחורים, או אדומים, או.. למי אכפת בעצם...

והזמן עוצר מלכת, כששנינו נכנעים. ושומעים הכל, כי התעקשתי שהפעם לא תשים מוזיקה,

כי אני חייבת לשמוע, כי אני חייבת שאתה תשמע, וכי אני חייבת משהו סמלי שהוא רק שלי, שיבדיל אותי מכל האחרות..

כמה פעמים דמיינתי את שנינו נכנסים לדירה כשאנחנו מתנשקים בלהט שלא הכרתי לפני כן,

וכבר מרשים לעצמנו לקרוע אחד מהשני את הבגדים כשהדלת עוד כמה שניות נטרקת,

ולמי אכפת אם השכנה עדיין עומדת בשוק מול המעלית שממנה ברחנו בהליכה מהירה ומסורבלת אל הדלת החומה,

שעכשיו כבר מזמן מאחורינו...

אם היה לי שקל על כל אחד מאלה, יכלנו כבר מזמן לקנות את אותה טירת חלומות באירלנד,

או בכל מקום ירוק אחר באירופה, שיש בו הרבה יערות ונחלים, ומפלים, ולפחות צוק אחד ממש גבוה,

שלפעמים ידמה לנו שאפשר לראות ממנו את כל היבשת ואחריה...

ועכשיו תורך לכתוב לי. תכתוב לי משהו כמו מה שאמרת לי אתמול בלילה, שבגללו לא הצלחתי להירדם במשך שעות,

ובסופו של דבר, בזכותו, נרדמתי עם חיוך שהתגעגעתי אליו. חיוך שאתה נתת לי, ואין לך מושג כמה זה הרבה בשבילי...

תכתוב לי על כמה אתה באמת רוצה אותי, ואני אשמור על זה בסוד, בלב, ומבטיחה שזה יספיק לי לכמה שנים נטולות מחויבות,

ורק אז אני אדרוש שנתחתן כמו שהבטחת.

אני יודעת, אני חושבת כמו בחורה.. זה קורה לי לפעמים, בנסיבות כאלו, אתה יודע...

...yours, whether you like it or not