קצת על עצמי וקצת על אחרים

13 וחצי חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה. אלה היו כמה שורות עם חרוזים, תהיות, התלבטויות ובעיקר, הרגשה שמשהו גדול הולך לקרות.

13 וחצי חודשים והחיים שלי, כמין עוד סאטירה אלוהית, הפכו לפאזל שלם שלא חסר בו אף חלק. ומה בעצם היה לי פה.

שנה שלמה עברה מאז שקפצתי לחודש וחצי של טיול בהודו, המקום היחיד בעולם שלא נמצא על כדור הארץ שלנו. מקום שאליו נזרקים עזובי כל העולם, ילדים אבודים אחרי צבא ועוד כמה אנשים שהפכו את שאלות לדרך חיים. מקום שמתנהל בקצב אחר, בזמנים אחרים, באגדות, בנופים וערכים שונים מכל מה שאי פעם הכרתי. וזה לא הסמים.

חודש וחצי שכל יום אוגד בתוכו כמות חוויות של תקופת חיים שלמה. כל שעה היא רצף של אירועים שהולמים בך, בצחוק, בכאב, בצער, בהתרגשות, בתדהמה. כל דקה של הסתכלות ברחוב כוללת עשרות אירועים קטנים שכל אחד מהם יכול להפוך לפרק שלם בספר עבה במיוחד.

חודש וחצי שבהם השלתי מעליי כל שכבה אפשרית, הייתי מי שתמיד רציתי להיות מבלי להתנצל על זה, מבלי להצטער על מי ומה שאני. מבלי להרגיש לא נעים שהנוכחות שלי חזקה ובולטת. הפסקתי להתנצל. הפסקתי להצטער. באיזשהו מקום, הטיול להודו היה להיוולד מחדש.

עם 13 קילו פחות, השלמה עצמית ובעיקר הערכה עצמית שלא נגמרת, הרגשתי סופסוף מוכן לחלק הבא בפאזל.

והוא הגיע.

לא חשבתי יותר מדי כשראיתי את הלייק שהיא עשתה לתמונה שהעליתי לאינסטגרם. היה שם חתול רחוב שצילמתי מתחת לבניין שבו אני גר. "איפה צילמת אותו?" היא שאלה בתגובות. ואני עניתי. והיא שוב שאלה. ושוב עניתי. ואז כבר הסתקרנתי. היא הייתה עם חיוך כובש, עיניים מלאות בטוב שלא נגמר. בהירה כמו האנטיתזה לכל גווני העור שחשקתי בהם עד אז. חיפשתי בפייסבוק. התחלנו לדבר. השיחה הזאת לא נגמרה עד עכשיו.

כפראפרזה על מה שאומרים בדרך כלל, היא הבחורה הראשונה שאני יכול להגיד לה "לא". וזה אומר הכל מבחינתי. ה"לא" הזה זה מקום של אמת. מקום שבו אתה מרגיש בבית, גם כשאתה הכי חשוף שיש. מקום שבו אתה מפשל, ועדיין גורמים לך להרגיש הכי טוב בעולם עם זה. מקום שבו אין לך כוח לסקס איזה ערב אחד, ולא נותנים לך לרגע להרגיש לא בסדר. מקום שבו אפשר לאכול שום ולהסריח ולקבל צחוק ענק ומתגלגל. מקום שהוא בית.

היא תהיה האמא של הילדים שלי.

ומה נשאר לנו לישראבלוג. כשטוב, כשהפאזל שלם, נראה שלא נותר יותר מדי. אוסף של שורות ומילים שלא נגמרות מרגעים שבהם חשבתי שאני יודע הכל אבל לא ידעתי כמעט כלום. אוסף של רגעים שנעים לחזור אליהם ולהיזכר, אבל גם להיות מרוצה שהם נשארו בעבר.

אולי זה טקסט של פרידה. אולי עוד אשוב.

מאחל לכם שנה מלאה בטוב, רגעים יפים עם אנשים שאוהבים, והמון בהצלחה,

רות סוף.

יואב.