אז לשאלה הכי נשאלת היום [אחרי 'את באה לים?', ומיד אחרי זה 'למה??'] התשובה היא לא, לא עצוב לי.

יום רביעי, חוזרת מבית ספר.

אבא בפריז, סבתא עוד בהשפעה של הטיפול, רביד באילת, אמא בעבודה.

זוכרת טוב טוב מה היה רק לפני שנה. לא מאמינה שזה עוד כואב לפעמים... אבל לא מתחרטת.

הפצע אינו סגור. הוא לא יסגר. אני נהנית מהכוח שאני שואבת ממנו. גם בימים כמו היום.

מסתכלת על עצמי במראה. שנה לפני,מה באמת השתנה. הכל, דוגרי.

הלבוש, המוזיקה, המשקל, הגובה [לא ענבר, לא], החדר השתנה, הנק' מבט השתנתה, האופי. אפילו העדשות השתנו.

אבל האובססיה. האובססיה לא השתנתה.

היא רק התחלפה.

נשארת אותה אחת. זאת ענבר, רק משופרת. עם דעות קצת יותר חריפות לגבי הסביבה, והרבה יותר רוע. הרבה יותר אכזבה בעיינים. הרבה יותר כאב בכל דמעה שמוצאת לה דרך החוצה מהחומה.

יודעת בדיוק מה יקרה בעוד רגע...

יודעת מה אני רוצה שיקרה.

...

עזבו אותי.

מחקתי את המשך הפוסט.

כל מילה שאני אכתוב לא תבטא באמת את מה שיש לי להגיד.

כנראה שפומבי פה מדי. לא אישי.

אני אפילו קצת תוהה מה אני באמת עושה פה.

אני הרי לא אבטא לעולם איך שאני באמת מרגישה ביום כזה.

אני הרי לא אעיז ללחוץ על 'שמור'.

מה אני עושה?

אני קטנה מלכתוב פוסט כזה.

אבל אני מניחה שאני אצטרך, ביום מן הימים.