'אבל אתה יכולת להתקשר, אני יכולתי לענות

יכולת לדבר דקה עם הבנות

שנים אני חשבתי שאולי עשיתי משהו רע

ועכשיו אתה חוזר בחזרה

אבל אתה יכולת להתכתב, אני יכולתי בלילות

לשכב עם ערימת שקרים ולהתעלות

היום כבר מחייכת, וגם לזו שבמראה

ועכשיו אתה חוזר בחזרה

אתה יכולת לבקר, אני יכולתי לחסוך

שנתיים של טיפול כדי להבין בסוף

שחיפשתי את הדמות שלך בכל בחור שלי כרע

אז עכשיו אתה חוזר בחזרה'

(אני יודעת, נו,מירי מסיקה,הכנעות לגלגל''צ,ולמיינסטרים, בלה בלה. קשה לי עם המילים ושרון קינן\ לירן טל המלך)

עדיין קשה לי להאמין. השיחה הזאת שינתה אותי. דקה של שיחה שינתה אותי.        ?

לחשוב שאנשים אשכרה חושבים עלי משהו כזה.להבין שיש כמה בעולם הזה שממש מעריכים אותי.

דווקא אותי.

ובעצם למה דווקא אותי?

התירוץ היה כי יש לי כישרון. פתטי. הרי מכיתה ז' אני מייללת שאין לי כישרון.

עד היום, באמת חשבתי שאין לי כישרון ברור. יש דברים שאני טובה בהם יותר ודברים שפחות, אבל שום תחום שבו אין עלי.

ואז, באת בכזאת יציאה. 'אני מעריך אותך יותר מכל אדם אחר, כי יש לך כישרון שאנשים היו הורגים בשבילו'.

אפשר להגיד שמעולם לא הייתי כה מבולבלת. אני? כישרון? נו וואי.

ואז לקחתי אומץ ושאלתי מה הכישרון שלי. 'את משיגה כל מה שאת רוצה'.

זהו. זה הספיק לי. מצידי השיחה הסתיימה, הבנתי שהוא לא רציני.

ניסיתי להראות לא נעלבת, להראות לו שבסדר, הבנתי את הראש שלו. אבל כל מה שהוא עשה זה להמשיך להסתכל לי בלבן של העיינים. חצי מפוחדת שאלתי במה זה מתבטא. ואז הוא התחיל. מעולם לא ראיתי אותך מדבר בכזה להט, בכזאת ... תשוקה.

זה הולך להיות ארוך, אם אין לכם כוח לקרוא תפסיקו עכשיו.

'כל מה שאת רוצה את משיגה. אין לך גבולות. זה לא משנה אם זה חבר, או מבחן במתמטיקה, או הקורס מד''צים, או מוסינזון, או כל פעם שאת מחליטה לשנות משהו, קובעת מטרה. את לא באמת יודעת מה היא משמעות המילה ''לא''. את הולכת ומשיגה את זה. זאת את, וזהו האופי שלך. ואת יפה ענבר .. כל כך יפה. גם בבוקר. גם כשאת הפוכה.

והמוח שלך .. הלשון החריפה. את כל דבר שילדה רוצה להיות. ובמקום להנות, את הולכת ובוכה. חוץ לבכות איתך, לדבר איתך, יש עוד משהו שאני יכול לעשות?'   פה כבר לא יכולתי להשאר אדישה.

פתחתי את הפה להתחיל להגיד משהו ... ושתקתי. כל מה שאני אגיד יהיה מיותר.

מכאן השיחה נהייתה אישית יותר.

זה התחיל במטרות שלי בחיים, התקדם למטרות שלי לשנה הקרובה, התרחק למשפחה שלי, וסיים בי.

מעולם לא הרגשתי ככה. הייתי דפוקה, אבל הרגשתי טוב עם זה. בכיתי. עוד ועוד ועוד.

הוא ראה שבכיתי... אבל לא עצר אותי. לא ביקש שאפסיק. לא ביקש להרגיע אותי.

חיבק אותי, הבטיח שיתקשר, והלך.

אתה הידיד הכי טוב בעולם.          תודה.

שבת שלום.