לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Senses Game - סיפור בהמשכים


כמו רעם ביום בהיר, או מכת חשמל ביום גשום, החיים שלהם משתנים...


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2006

פרק 12


השעה היתה כבר 10 בבוקר. בלובי של בית-החולים ישבו 11 אנשים עייפים מאוד, שעברו לילה קשה במיוחד.

לורן ורוברט סקאוט. הם הביטו בבן שלהם בהקלה ושמחה. הוא היה חולה בשבוע האחרון, ולא הסכים ללכת לרופא. עכשיו, אחרי שהוא התעורר ממה שנראה היה כמו תרדמת, הוא סוף-סוף נראה בריא, ולא התלונן על בחילה ועייפות. דניאל סקאוט עצמו, הרגיש מלא חיים בפעם הראשונה בתקופה שנראתה כל-כך ארוכה, שהוא נדהם לגלות שעבר רק שבוע. הוא ישב על כורסא בשקט והביט בריי. יותר מהכל, הוא פחד שמשהו נוסף כזה יקרה לפני שהוא יספיק להגיד לה מה הוא מרגיש. אבל היה ברור שזה לא הרגע. הוא ראה שהיא עוד שמחה על זה שכולם בסדר. היא ישבה על אחת הספות בלובי יחד עם החברה הכי טובה שלה, חיבקה אותה, ולא הסכימה להרפות כששלי רצתה לקום.

"נו, אני כבר חוזרת!" צחקה שלי.

"לא, תישארי." התחננה ריי בקול של ילדה קטנה.

שלי הצליחה לקום לבסוף. היא התיישבה על ספה אחרת, ליד כריס, שעד אותו רגע צפה בה ובריי.

"כריס." היא אמרה בשקט והסבה קצת שיער אל מאחורי האוזן. היא תמיד עושה את זה כשהיא מתוחה או עצבנית. "לפני שהתעלפתי, אני זוכרת משהו..."

כריס ידע על מה היא מדברת. התרגשות גדולה קפצה בתוכו, יחד עם שמחה על כך שהיא זוכרת. "כן." הוא חייך אליה.

היא חייכה חזרה חיוך מבויש. "אתה עדיין רוצה לצאת מתישהו?" היא שאלה.

כריס אזר אומץ לעשות את הדבר שכבר הרבה מאוד זמן הוא רצה לעשות, ואחרי הלילה האחרון שהוא עבר, כשהוא לא ידע מה יקרה לשלי, הוא הבין שאין לו את כל הזמו שבעולם. הוא נישק אותה. וההתרגשות והשמחה שהיו בו קודם, רק גדלו כשהיא נישקה אותו חזרה.

"איכס!" בנג'י לחש למאיה, והצביע על המראה שגרם לו להרגיש רע עוד פעם, אחרי שכל השבוע האחרון הוא סבל מבחילות שרק עכשיו עברו לו.

"שקט! הם חמודים." חייכה מאיה. היא ידעה כמה שלי מחבבת את כריס, והיא רק שמחה בשבילה.

"אני אהרוג אותו!" בנג'י התחיל ללכת לכיוונם, ומאיה תפסה את הזרוע שלו.

"שב!" היא הורתה לו, והעיפה אותו על אחת הספות. "אם תתעסק איתם, אני אתעסק איתך." היא איימה.

בנג'י הכריח את עצמו להביט לכיוון אחר. מאיה חייכה לעצמה והסתובבה לראות את אמא שלה עומדת לידה. היו לה שקיות שחורות מתחת לעיניים. היא באמת עברה לילה קשה במיוחד.

"זה פשוט..." פתחה ליז.

"נס, אמא. שמענו." צחקה מאיה וחיבקה את אמא שלה. גם היא הייתה אסירת תודה על כך שהם בסדר. על כך שמייקל מצא את הפיתרון.

מוקדם יותר באותו יום, הוא כינס את הוריהם של כל הילדים שנפלו לתרדמת, והסביר להם שכל הסימנים מצביעים על כך ששלושת הילדים סבלו ממחלת ברי-ברי, שנגרמת כתוצאה ממחסור בוויטמין B1.

הוא נתן לכל משפחה בקבוק אחד עם כדורים של תיאמין עבור כל ילד, וגם רשימה של מאכלים עשירים בתיאמין. ההורים נרגעו, ולמרבה המזל, לא שאלו יותר מדי שאלות.

אחרי שהוא הרגיע את ההורים, הוא כינס את כל הילדים, ונתן להם הסבר מעט שונה.

"מסתבר שהשינוי במוח של ארבעתנו שורך ויטמין B1, שנקרא גם תיאמין, בקצב מוגבר. נתתי להורים שלכם בקבוקים עם הוויטמין. אבל זה לא אומר שאתם לוקחים כדור כל שעה, אלא שלושה ביום. בוקר, צהריים, ערב. עוד משהו שנתתי להורים שלכם, זה רשימה של מאכלים שכדאי לכם להתחיל לאכול. לחיות על כדורים זה לא בריא, ואתם צריכים לקבל את הוויטמין בדרך טבעית. ברור?"

כולם הנהנו בראשם, אפילו שההוראות נגעו רק לשלי, בנג'י ודן.

"אני הולכת למצוא את ד"ר אוקונור." אמרה ליז, שולפת את מאיה מהרהוריה.

"מה? למה?" נבהלה מאיה.

"להודות לו!" קראה ליז. "אני צריכה להזכיר לך שהוא הציל את החיים של האחים שלך? אולי כדאי שגם את תודי לו."

חיוך התפשט על שפתיה של מאיה. אמא שלה כבר לא יכולה לשנוא את מייקל. לפחות לא יותר מדי. "את צודקת, אמא. הנה הוא כאן!" קפצה מאיה כשהיא ראתה את מייקל יורד במדרגות לכיוונם. הוא נראה עייף, אך מרוצה ובריא. מאז אתמול בלילה לא יצא להם לדבר לבדם. זה נראה היה כמו הרבה מאוד זמן. היא אפילו עוד לא הספיקה להודות לו. בתור החברה שלו. היא הרגישה כמה לא-שייך הוא הרגיש כששלי ובנג'י התעוררו. עכשיו היא היתה חייבת לפצות אותו. היא רצה אליו וחיבקה אותו. "תודה." היא לחשה לו באוזן והרפתה את החיבוק.

הוא הביט בה, מזיז קצוות שיער בלונדיני מפניה. "אין על מה."

מאיה הביטה לעבר אמא שלה, מוודאת שהיא מסתכלת, ונישקה אותו. הוא מיהר לנתק את הנשיקה.

"אמא שלך מסתכלת." הוא צחק.

"אני יודעת." אמרה מאיה. "הגיעה הזמן שהיא תדע. אתה הצלת את שני הילדים שלה, היא לא יכולה לשנוא אותך." אמרה מאיה בקול מנצח. שניהם הביטו לכיוונה של ליז, שמיהרה להסית מהם את המבט. מאיה ראתה שהיא המומה.

"לעומת זאת, אתה בטח יכול לשכוח מהתודה שהיא עמדה להגיד לך." היא צחקה, והם התנשקו שוב.

"הרומנטיקה פה ממש חוגגת." אמרה קיידס בשמחה מעושה. "נראה לי שאני חוטפת פריחה." היא הוסיפה ביובש.

"יום אחד יבוא מישהו ויוכיח לעולם שעמוק בפנים את פשוט רוצה שיאהבו אותך, כמו כולם." אמר דן.

"אני לא חושבת." אמרה קיידס.

"אני יודע." צחק דן.

"אתה רוצה שאני אשלח אותך שוב למיון?" שאלה.

"נראה אותך." הוא התגרה בה, והם התחילו ללכת מכות. קיידס לא רצתה לחשוב כמה היא התגעגעה לזה.

"דניאל! הולכים הביתה." אמרה לורן, אמא של דן.

"תזמון טוב, עוד כמה דקות ולא היה לך בן." אמרה קיידס.

לורן חייכה ביובש, חיוך חסר צחוק. היה ברור שזה מוקדם מכדי להתבדח על זה.

"נו, אז אתה חוזר מחר לבית-ספר?" שאלה קיידס.

"כדאי לי, כבר פספסתי המון חומר גם ככה, ויש בחינות סיום בסוף השנה." אמר דן, מעט מדוכדך מהמחשבה על חזרה לשגרת הלימודים.

"מה אכפת לך?" שאלה קיידס, מנמיכה את קולה. "אתה יכול פשוט לגרום לעצמך להראות כמו מיס קפלן ולגנוב את הטפסים מחדר המורים."

"להיראות כמו מיס קפלן? איכס!" אמר דן בשקט. אבל אחרי מחשבה עמוקה, הוא הוסיף: "אבל את צודקת." הוא הביט בבנג'י, וחייך לעצמו. "אנחנו הולכים לעשות חיים עם זה."

 


 

זה הסוף של החלק הראשון מתוך שלושה או שניים. כמו שאמרתי בעבר, הבלוג יצא לחופשה קצרה, שאפשר לתאר אותה במילים: "הלכתי לחמש דקות, אחזור בעוד שעתיים".

מקווה שנהניתם!

 

עריכה: 14.1.2008

אני שמה לב שהבטחתי הבטחה ששכחתי ממנה. לא יחסתי לזה הרבה משמעות, עד שראיתי שאנשים עדיין נכנסים וקוראים כאן.

אז נכון, עברו יותר מחמש דקות וגם הרבה יותר משעתיים. המשכתי לכתוב את הסיפור אבל הפסקתי כי התבגרתי ממנו. אני לא יכולה להמשיך לכתוב אותו כי אני כבר במקום אחר (וכמו שאפשר לראות, גם יותר משנה אחרי).

הסיום הנוכחי גם הוא סיום נחמד לדעתי, שגם ישאיר לכם מקום לדמיון.

מצטערת אם אכזבתי מישהו, אבל אני בכל זאת מקווה שנהניתם, ותודה לכווווולם על התגובות החמות והתמיכה לאורך הדרך!

נכתב על ידי Almy , 31/8/2006 23:48  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 11, פוסט ב'


לבקשתה של ליז, המיטות של שלי ובנג'י היו באותו חדר. מאיה והיא ישבו בין שתי המיטות ובכו. לפחות, הן בכו קודם. העיניים של שתיהן היו כבר יבשות.

"למה?" שאלה ליז בפעם המאה, ומשכה באפה. "שני הגוזלים שלי." היא שוב התחילה לבכות.

"זה בסדר, אימא." מאיה הרגיעה אותה וחיבקה אותה. "ד"ר אוקונור יגלה מה לא בסדר."

"כן." ליז מחתה את אפה. "הוא נראה כמו רופא טוב."

למרות כל הכאב והפחד שמשהו יקרה לאחים הקטנים שלה ולמייקל, מאיה חייכה. אימא שלה לא ידעה שהרופא של שלי ובנג'י הוא החבר שלה, של מאיה. אותו החבר שבגללו היא נידתה אותה.

ועוד לא הגיע הזמן לספר לה. חשבה מאיה. לא עכשיו.

פתאום הדלת נפתחה בכוח, ונכנס דרכה בריצה מייקל. הדבר הראשון שמאיה שמה לב אליו היה שהוא נראה ער וממוקד לגמרי בפעם הראשונה כמעט בשבוע האחרון. הוא נראה כמעט כאליו הוא...

הבריא.

"ד"ר אוקונור, מה קורה כאן?" קראה ליז בבהלה כשמייקל רץ לעבר המיטה של שלי.

"גברת האריס, הכל בסדר. אם רק תוכלו לזוז מכאן לדקה..." הוא אפילו נשמע בריא, כמעט אחוז דיבוק.

מאיה ראתה שהוא תופס את צינור האינפוזיה של שלי, ושולף מכיסו מזרק גדול במיוחד מלא בנוזל מעט צהוב. הוא פתח את אחד הפתחים שבצינור, חיבר אליו את המזרק ורוקן לתוכו את הנוזל שהיה במזרק. לאחר מכן הוא סגר את הפתח בצינור והביט בשלי כמעט בלי לנשום.

מאיה הסתכלה בנוזל הצהבהב מתנקז לתוך הוריד של שלי, וחיכתה.

חמש דקות שלושתם הביטו בשלי מבלי לזוז. עפעפיה של שלי התכווצו פתאום. היא הזיזה את ראשה.

ליז פלטה אנחה של הקלה ואושר.

שלי פקחה את עיניה בפתאומיות.

מייקל לא חיכה שהיא תתאושש, ושלף מחגורתו מזרק נוסף עם אותו נוזל, וחיבר אותו לאינפוזיה שלי בנג'י. אחר-כך הוא התרחק ונתן לליז ומאיה להתקרב אליהם ולעזור להם להתאושש. ליז התחילה לבכות באושר. מאיה שלחה אל מייקל מבט מלא תודה. מייקל ידע מהמבט שלה שהיא רוצה לחבק אותו, אבל מהססת משתי סיבות. הראשונה היתה שליז עדיין לא יודעת עליהם, והשנייה היתה שהיא פשוט רצתה להיות עם המשפחה שלה עכשיו.

עם המשפחה האמיתית שלה.

הוא רצה להגיד לה שזה בסדר, שתלך אליהם, אבל גוש ענק חסם את הגרון שלו. ובכלל, לא היה לו חשק לדבר. הוא פשוט אותת למאיה בראשו שתלך לראות מה שלומם של שלי ובנג'י. לו יש עוד מישהו להציל.

כשהוא יצא מהחדר הוא עוד ראה את קיידס, ריי וכריס יושבים במסדרון ונועצים בו מבט. הם בטח הרגישו את ההילה המוזרה שריחפה סביב מייקל מאז שהוא לקח לעצמו מנה (שבנסיבות אחרות היתה נחשבת למאוד לא בריאה) של תיאמין - ויטמין B1. בתוך חמש דקות הוא הרגיש צעיר בשבוע. זה לא הרגיש כמו משהו נורמלי. ההתאוששות היתה יותר פתאומית מכל דבר אחר שמייקל הרגיש אי פעם. אבל באותה מחשבה, גם טלקינזיס זה לא בדיוק נורמלי.

"הם מתאוששים." אמר מייקל. "עוד מעט תוכלו להיכנס ולראות אותם."

ריי נראתה מאושרת מבעד לעיניים האדומות שלה. כריס נאנח בהקלה והליט את פניו בידיו. הצבע התחיל לחזור לפניה של קיידס בהדרגה, אחרי זמן די ארוך של חיוורון.

"גם דן יהיה בסדר." הוא הבטיח לה.

היא הנהנה בראשה.

מייקל נכנס לחדר של דן, ונעלם בתוכו.

"בואו ניכנס." אמרה ריי. היא כבר לא יכלה לחכות לראות את שלי ובנג'י. ולראות שהם בסדר. כריס נעמד אחריה, אבל קיידס לא זזה. אחרי שהיא ראתה אותה בוכה בשירותים, ריי התחילה לחשוב על קיידס אחרת. היא ראתה על פניה של קיידס שהיא מרגישה שזה לא במקום בשבילה להיכנס. ובגלל שהיא ידעה מה טיב היחסים בינה ובין בנג'י ושלי, היא נאלצה להסכים. אבל היא לא רצתה להשאיר אותה שם.

"את רוצה להיכנס?" היא שאלה אותה.

קיידס גיחכה במרירות מסוימת. "מה בדיוק אני אעשה שם?"

זה נוסח בצורה די אנטיפתית, אבל ריי הבינה את הכוונה.

שהיא וכריס נכנסו לחדר, הם ראו את שלי ובנג'י שוכבים במיטות שלהם, וליז ומאיה מדברות איתם. היתה אווירה מאוד קלילה בחדר, כאילו כלום לא קרה. גם שלי וגם בנג'י נראו מאוד ערים ובריאים כשהם בירכו את כריס וריי, ושלי אפילו קפצה מהמיטה שלה וחיבקה כל אחד מהם. היא התעקשה שהכל בסדר, והם מרגישים נפלא, וליז כל הזמן אמרה שזה פשוט נס.

ריי שמה לב, שלא רק שבנג'י ושלי נראים בריאים וערניים יחסית לשני אנשים שכרגע התעוררו מתרדמת, הם נראו ערניים ובריאים בפעם הראשונה מאז ליל כל הקדושים. היא יצרה קשר עין עם כריס, ושמה לב שגם הוא הבחין בכך. אבל הוא גם נראה מעט מוטרד מהעניין.

ריי חייכה אליו ואמרה: "כשמשהו טוב קורה, אל תשאל שאלות."

נכתב על ידי Almy , 28/8/2006 09:49  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 11, פוסט א'


ריי שנאה להביא חדשות רעות. לכל אחד.

לפי החישוב שלה, שלי התמוטטה לפני 10 שעות בערך, ומאז היא – כולם בעצם – היו במצב מתמיד של כמעט-בכי. בנג'י התמוטט לפני שעה, ועכשיו...

היא הגיעה לחדר השירותים, שהיה (באופן לא מפתיע, בהתחשב בשעה) כמעט ריק לגמרי. ריי ניסתה לשמוע הם יש מישהו באחד מהתאים. "קיידנס?"

לא היתה תשובה מילולית. במקום זאת, באחד מהתאים המים ירדו, והדלת נפתחה באופן פתאומי. ממנה יצאה קיידנס.

ריי לא חיבבה אותה, ואם לשפוט על-פי כל הסימנים, זה היה רגש הדדי. אבל כשהיא ראתה את קיידנס, שתמיד שידרה עמידות וביטחון עצמי, יוצאת מחדר שירותים עם עיניים אדומות, היא לא יכלה שלא לרחם עליה. היא הלכה לשירותים כדי לבכות, כדי שאף-אחד לא יראה. זה היה משהו שמתאים לה, לריי, לעשות.

זה לא עשה את המשימה שלה קלה יותר.

"קיידנס..." התחילה ריי.

"קיידס." היא תקנה אותה בזמן שהיא ניגשה לכיור לשטוף פנים. "מה את רוצה?"

ריי ניסתה לא להירתע מהטון הכועס שלה. "אמ... דן התמוטט. לקחו אותו למיון והתקשרו להורים שלו."

קיידס סגרה את הברז. לא היתה שום הבעה על פניה.

"ושלחו אותך להודיע לי את כל זה?" היא שאלה בלעג.

"כן." אמרה ריי, מתעלמת שוב מהטון שלה.

קיידס נאנחה בייאוש, כשהבינה שיהיה לה קשה מאוד לפתח ריב עם הילדה הזאת.

"או.קיי." אמרה.

ריי ניסתה לחשוב על משהו נוסף שהיא תוכל להגיד לה. היא הרגישה שזה לא מספיק, ושלא כדאי לה לעזוב עדיין, אבל היא לא הצליחה לחשוב על דרך נוספת לנחם את קיידס. היא התחילה ללכת לכיוון הדלת, כשפתאום היא שמעה קול של גוף נופל על הרצפה. היא הסתובבה לראות את קיידס יושבת על הרצפה, בוכה.

היתה לריי רק ברירה אנושית אחת. היא התיישבה ליד קיידס והניחה יד אחת על הכתף שלה, מנסה לנחם, לעזור. ולמרות שקיידס תמיד היתה מאופקת ואדישה, היא לא התנגדה למחווה הזאת, וחיבקה את ריי חזרה, אפילו שהיא תמיד ניסתה להתרחק ממנה.

קיידס בכתה על הכל. החיים הדפוקים שלה, על הרצון ללכת לשירותים שבגללו היא לא היתה ליד דן ברגעים האחרונים שלו, על כל הרגשות המבלבלים שהיא אפילו לא יכלה להבין, על זה שהיא בנאדם רע כל-כך, שברגעים הכי קשים שלה היא צריכה לקבל כתף של מישהו שהיא אפילו לא מאוד אוהבת.

הבכי שלה ריכך גם את ריי. וככה הן ישבו. שתי בנות, לא חברות. שתיהן מעבירות את חייהן עם מסכה על הפנים, של אדישות או קלילות. הן ישבו בשירותים ובכו יחד, בהסכמה שקטה, שהן לא ידברו על זה אחר-כך.

 

הידיים של מייקל רעדו. זה כשלעצמו, לא היה דבר חדש בשבוע האחרון. אבל הפעם היתה לו סיבה טובה לרעוד. לפני שעה, הוא דיבר עם ד"ר לאזרוס מהמעבדה.

"כמה זמן ייקח לבדיקות הדם של מישל האריס להגיע?" הוא שאל. הלחץ שלו הלך ועלה עם כל דקה שלקח ללאזרוס לענות. דניאל כבר נפל לתרדמת. הוא הבא בתור.

"היום בלילה תקבל אותן." השיב לאזרוס.

מייקל נאנח. "זה לא טוב מספיק. אתה אולי לא מודע לכל הפרטים, אבל המון תלוי בזה. מתי הכי מוקדם שאתה יכול להשיג לי את פרטים?"

"תראה, מייק, זה לא אתי." לאזרוס אמר בהיסוס.

"סאם, אתה חייב לי. אני ממש צריך את הבדיקה הזאת." אמר מייקל.

סאם כנראה הרגיש את הבהילות בקולו. ואם להודות על האמת, הוא באמת חייב לו. "עוד שעה אני אביא לך אותה."

מייקל נאנח בהקלה. "מציל חיים." הוא אמר לו בשקט.

ומאז עברה כבר כמעט שעה.

מייקל חיכה ליד מעבדת המחשבים, שם הוא קבע להיפגש עם סאם. הוא הלך במסדרון הלוך ושוב.

"מייק!"

מייקל הרים את מבטו. "סאם!"

"עברתי על הבדיקה, רק כדי לראות מה היה דחוף כל-כך..." הוסיף סאם בהיסוס כשמייקל תקע בו מבט חמור.

"אסור לך לחטט בתיקים." אמר מייקל.

"גם אסור לי לבחור את הסדר שבו אני מנתח את בדיקות הדם." אמר סאם.

מייקל הניד את ראשו בהסכמה, אבל הפסיק, כי זה עשה לו סחרחרות.

"ואתה לא תאמין מה גיליתי. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה." עכשיו סאם כבר התנשף.

מייקל פתח את התיק במהירות.

"מה לעזאזל..." לחש מייקל.

הוא ראה מה לא בסדר. ופתאום הכל הכה בו.

"גם אני לא האמנתי, איך לדעתך..." פתח סאם.

"סאם, אתה כרגע הצלת חיים של שלושה ילדים ורופא טיפש במיוחד!" קרא מייקל זונח את השאלה של סאם ורץ לכיוון המחסן.

הוא כבר זכר בעל-פה את סריקת הסי.טי של שלי, בנג'י, דן ושלו. ופתאום כל הפרטים התחברו לו לתמונה שלמה.

איך הוא לא ראה את זה קודם?!

הבחילות, הכאבים, הרעידות, החולשה, הבלבול...

היו לו כל הסימנים שבעולם והוא לא חשב אפילו לרגע. הרי שלי אמרה לו כמה פעמים שאוכל העביר את הבחילות והחולשה, הוא לא בדק בכלל את הכיוון הזה.

כי מה שבדיקת הדם גילתה לו, וסריקת הסי.טי לא, הוא שבדמה של שלי, וסביר להניח שגם בדמם של בנג'י ודן, לא נשארה אפילו טיפה אחת לרפואה של ויטמין B1.

נכתב על ידי Almy , 21/8/2006 21:41  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

יום הולדת שמחכינוי:  Almy

בת: 35

MSN: 




הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מדע בדיוני ופנטזיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAlmy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Almy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)