הימים שלפני, הספירה לאחור: נותרו שלושה ימים לגיוס.
זה בהחלט לא נחמד הימים הללו.
לישון הרבה בלילה אני לא מצליחה, הראש מתפוצץ ממחשבות על מה יהיה, ואיך יהיה, ומי יהיה, ומה נעשה, והשאלה הגדולה האם זה יהיה כמו שחשבתי.
והכאב ראש הכרוך בלארוז תיק.
שתבינו, אני אחת מהאנשים שלפני טיול אורזים את התיק בבוקר הטיול שעה לפני היציאה מהבית, או במקרה הטוב בלילה.
איך לעזאזל אני אמורה לארוז תיק יומיים לפני? ומה לקחת?
סרקתי את כל אתרי הצבא האפשריים, עברתי על כל הרשימות המומלצות ואפילו הכנתי רשימה משל עצמי (מה שלעולם לא עשיתי קודם).
ואני כמעט בטוחה שיהיו מספר דברים שאני אפספס.
ועדיין אני לא קולטת שביום רביעי בבוקר עומדים להתהפך לי החיים לחלוטין.
זה לא שלא ניצלתי את הזמן כראוי.
טסתי לחו"ל, לפריז, נסעתי לאילת , נפגשתי עם מכרים חדשים וישנים, ועשיתי כל שביכולתי כדי לא לומר, חבל.
אבל כמובן שזה לעולם לא מספיק, ותמיד יש אינספור אפשרויות לעוד.
אני לא מתחרטת על ההחלטה שלי ואני יודעת שבחרתי בדרך שהכי נכונה לי.
אני רק מקווה שהדרך לא תאכזב אותי, ותאמת את ציפיותיי כלפיה.
אני יודעת שהרבה אנשים איבדו את עצמם בצבא, אך מנגד מספר לא מבוטל של אנשים אחרים הפכו את זה לדרך חיים.
כל מה שאני מייחלת לו, הוא להצליח לסיים את השלוש שנים הללו בגאווה והנאה ללא כל שמץ של חרטה.
אתמול טיילתי לי ברחובות נווה צדק הקסומה ונתקלתי בבניין שהיה כתוב עליו שיר ללא שם.
זה ממש ריגש אותי כי מספר השורות המועט הצליח לעורר בי ייחולים ליום שבו השיר הזה יהיה רלוונטי גם כלפיי.
אני מאחלת לכולנו שנמצא את האדם שלו נוכל להקדיש את המילים הללו ובעצם ליום שבו נאהב ונרגיש נאהבים.
אני חושבת שלכן אף אחד לא חתם את שמו על השיר, הוא פשוט אוניברסלי ונוגע לכל אחד מאיתנו.
שמך מתגלגל בלשוני,
ונבלע בגרוני,
וזורם במחזור
דמי,
מרטיט נשמתי,
מפעים ליבי,
טווה חוטי זהב בחלומותיי,
נילחש בשנתי
ומרקיד
גופי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
